״אתה מסתכל על חתיכות?״, ״היא עושה לכל הבנים עיניים״, ״יש לה הרבה מחזרים״, הוא פלרטטן, ממש שובר לבבות״: המשפטים האלה לא נאמרו על עוז זהבי או שיר אלמליח. מדובר במשפטים שמבוגרים אומרים על פעוטות ותינוקות, שחייכו, צחקו או הושיטו יד לילדים ומבוגרים מהמין השני. מה לא בסדר עם זה? עוד שתי פסקאות נגיע לזה.
אין דבר חמוד יותר מתינוקות וילדים שמתקשרים עם הסביבה שלהם. לדבריה של עינת נתן, מדריכת הורים מוסמכת שכותבת כאן ב-mako את הטור ״הדרכת הורים״, קשר עין וחיוך הם הצורה הכמעט ראשונה של קשר של ילדים עם הסביבה שלה. החיוכים והצחקוקים משמשים להישרדות, כי הם מביאים לזה שמבוגרים יטפלו בהם. הם והן לומדות שחיוך יביא לתגובה מאוד מהירה מהסביבה שלהם.
אבל כפי שעולה מחוויות רבות של הורים, בעיקר אימהות (שהן אלו שנמצאות לרוב עם הילדים הקטנים), שחולקו בין השאר בקבוצת הפייסבוק ״שיח פמיניסטי״, קיימת תופעה נרחבת של התייחסות להתנהגויות האלו כאל רומנטיות ומיניות. כלומר, אנחנו מלבישים עליהם כבר בגיל צעיר את התפיסות שלנו על איך נראים היחסים בין המינים.
נו אז מה? סך הכל מדובר באמירות תמימות שנאמרות על ילדים חמודים. זה לא מה שיקלקל אותם. אז זהו, שכידוע למי שעוקבת אחרי הטור הזה, אנחנו די מתוסבכים לגבי מיניות בכלל ומיניות נשית בפרט, וכשאנחנו זורקים על פעוטות את התפיסות שלנו, אנחנו מתסבכים גם אותם, כי הם מקבלים את החינוך הזה מגיל אפס. שלא לדבר כמובן על האחים הגדולים שלהם ושאר הסביבה ששומעת ומפנימה גם היא.
כובש מגיל שש
המסרים האלה יוצרים הפרדה ברורה בין תפקידי הבנים - להיות אקטיבים, לבין תפקיד הבנות - להיות פאסיביות. נכון, כולם וכולן מפלרטטות, אבל בנים מסתכלים, מחזרים ושוברי לבבות, ואילו הבנות הן מושא החיזור או מקסימום עושות עיניים, שזה בתכלס אומר "מסתכלת". אבל מי יודע, אולי אם היא תעשה לו עיניים טוב מספיק הוא יקנה לה גם קרטיב דובדבן ויבוא לאסוף אותה באופני ג׳וק.
צחוק בצד, מערכת יחסים רומנטית שמבוססת על צד כובש וצד נכבש, היא אחד הגורמים הבעייתיים לפערים בין המגדרים. גבר מרגיש שמגיע לו כי הוא שילם וכי בכל מקום מראים לו שעם האוטו הנכון, השעון הנכון או הקפה הנכון - הדוגמניות יעוטו עליו לדייט. אשה מרגישה שהיא צריכה להדחיק את מי שהיא ואת העוצמה שבה ולהתאים את עצמה למודל כדי שירצו אותה. כשמלמדים את החלוקה הזו כבר מגיל כל-כך צעיר, הכי קל לגדול בתחושה שזה טבעי, ולא הבנייה חברתית.
אבל מעל לכל, ההלבשה של מיניות על הילדים מראה כמה אנחנו עושים היפר-סקסואליזציה (הצגת מוגברת ומוגזמת של מיניות) לכל מערכת יחסים בין שני המינים וגם לכל האנשים בעולם, אפילו לפעוטות. בעצם, אנחנו לא משאירים מקום למערכות יחסים בין המינים שלא מבוססות על רומנטיות, אלא דוחפים את הילדים לתבנית הזו כבר מגיל צעיר. ככה נוצרת לדוגמה תבנית ה״פרנדזון״ – האזור החברי-ידידותי (friend zone) שעבור גברים מדובר ממש באזור אסון, כי זה פספוס של ההזדמנות לקשר או (בעיקר) סקס עם האשה. תוצר לוואי דוחה של התפיסה שידידה זה נורא, הוא קורסים והבטחות לגברים (לרוב די מסכנים יש לומר) על איך להשכיב כל ידידה.
על רקע הגישה הזאת, אנחנו מתייחסים אל המיניות שלהם כאל משהו שקיים בדיוק באותה הספירה כמו שלנו, שפועלת תחת אותם הסטנדרטים. זה אומר שדברים שאנחנו רואים אצלנו כמיניים, אנחנו רואים אותם גם אצלם ככאלה. עוד לדבריה של עינת נתן, תינוקות או ילדות יכולות לדוגמה ״לענטז״. אבל לא מדובר באקט מיני מבחינתן. אבל, היא ממשיכה, אנחנו נלביש על זה מיניות, כי ככה אנחנו רואים בפורנו. דוגמה טובה לכך ארעה בתחילת השנה, כשתכנית בוקר בריטית הזמינה ילדות בנות שמונה להציג איך הן רוקדות על מוט. הן שאלו את האמהות האם זה לא בעייתי ואחת האמהות הסבירה, "ההקשרים המיניים לא נלקחים בחשבון אצלן, מבחינתן זה חוג מהנה".
כך גם לגבי מחוות גוף. מסתבר שכמו ביחס שלנו לנשים מבוגרות, כל סימון וכל תנועה נהיים פוטנציאל למיניות, אפילו שהנשים או הבנות כמובן לא מזמינות את זה. נכון, השופט שאמר שלילדה בת 9 יש אופי מתירני הוא מקרה קיצון. אבל עבירות מין בילדות הם נפוצים מדי. פעוטות בנות מולבשות בבגדים בגזרות של נשים בוגרות כולל מרצ׳נדייז עם כיתובים הזויים כמו ״היופי מאמא הכסף מאבא״ ומאופרות, כלומר אנחנו הופכים אותן לנשים לפי אידיאל היופי, שהוא מיני. אנחנו מכנים בנים בכל גיל ״גבר״, מה שהופך אותם מגיל 2 לכאלה שצריכים לכבוש נשים. אצל נשים המצב הפוך – נשים מבוגרות מכונות ״בנות״, מה שהופך את הצעירות למושא לגיטימי לכיבוש.
היחס שלנו אל התינוקות שלנו הוא די מוזר, כי רובנו בעצם מתנגדים למיניות של ילדות וילדים קטנים. אנחנו מסתכלים מזרחה על מדינות ערב וגאים שאנחנו לא כמוהם מחתנים ילדות בגיל 5 או 10. אנחנו מסתכלים מערבה לארה״ב ומוקיעים מקרים של הורים שמשתמשים בילדים להם לפורנו. אנחנו מסתכלים אחורה וטופחים לעצמנו על השכם שאנחנו כבר לא חושבים כמו בימי הביניים שילדים הם מבוגרים קטנים.
אבל בכל זאת, אנחנו שם גם. אנחנו רגילות להעביר ביקורת פמיניסטית על החלוקה של בגדי ילדים לוורוד וכחול, נסיבות ומכוניות, ומשחקי יצירה אל מול משחקי היגיון. לא פחות חשובה היא הביקורת על מיניות שאנחנו דוחפים אותם אליה בעל כורחם לפני שהם בכלל בנו את הזהות שלהם. תנו לילדות שלכן את הילדות (childhood) שלהן ותורידו את רמת המתח בכל אינטראקציה.