בנובמבר האחרון, חברות הכנסת מהקואליציה והאופוזיציה איחדו כוחות כדי שהחוק לביטול חזקת הגיל הרך לא יעבור. קריאות השמחה שלהן, שפרצו בצורה ספונטנית לאחר שהתבשרו שהצעת החוק אכן לא עברה, ביטאו אושר והקלה גדולים. הרגע ההוא הפך לסרטון ותמונה איקוניים בהיסטוריה של הפוליטיקה הפמיניסטית בכנסת.
מולן עמדה אשה אחת, גילה גמליאל, שהיא גם השרה הממונה על שוויון מגדרי. גמליאל הייתה אחת מיוזמות ותומכות החוק לו התנגדו שאר הנשים, יחד עם ח״כ יואב קיש, כמוה מהליכוד. בתגובה להפלת הצעת החוק היא אמרה גמליאל בזמנו, ״זו תעודת עניות לקואליציה וכדאי שתחפשו כבר קואליציה אחרת. תתביישו לכם. ולאופוזיציה אני אומרת, אולי ניצחתם במערכה הזו אבל הצעת החוק הממשלתית בנושא תעבור בכל מקרה". זו כנראה אחת ההתבטאויות החריפות של השרה בסוגיות מגדריות, אך גם הבודדות. ונראה שאין הרבה נושאים מגדריים שמעסיקים אותה כמו הסוגיה הזו.
גילה גמליאל נכנסה לתפקיד השרה לשוויון חברתי במאי 2015. במקור, מדובר היה במשרד לאזרחים ותיקים, אבל היא התעקשה להרחיב את הסמכויות שלו כדי שיכלול גם אחריויות נוספות, ובפרט שהרשות למעמד האשה תעבור ממשרד ראש הממשלה למשרדה. כלומר, היא זו שביקשה להפוך את עצמה לשרה לשוויון מגדרי.
האופטימיות הפמיניסטית סביב הקמת המשרד הייתה גדולה. לאחר מספר שנים של שיח מבעבע ברשתות החברתיות ובשטח, שנסב בעיקר על תקיפות מיניות וייצוג נשים בעמדות מפתח, סוף סוף תהיה גם נציגות נשית שדואגת לנשים בתוך הממשלה. ציפיות רבות נתלו בה, עצות חולקו, וקיווינו להתחיל עידן חדש של פמיניזם. כמעט דימינו את עצמנו למדינות אחרות שיש להן שרה לשוויון מגדרי, שעוסקת בסוגיות של תעסוקה, משפחה, ואפילו בפרסומות סקסיסטיות. כידוע, בישראל לא חסרה עבודה בתחומים הללו.
אבל השמחה הייתה מוקדמת ושככה מהר. קודם כל, כי את סביבתה גמליאל מילאה בגברים. לתפקיד המשפיע והחשוב של מנכ״ל המשרד, לדוגמה, היא מינתה את אבי כהן, שמתואר על-ידי מקורבים כעסקן ליכוד וכמקורב אליה. מעבר לזה שהיה ראוי שמנכ״ל משרד שעוסק בשוויון מגדרי תהיה מנכ״לית, או לכל הפחות גבר אתיופי או ערבי ישראלי, כדי לתקן את האפליה שמונעת את הקידום של הקבוצות האלו, המהלך הזה סותר את האמירות שלה על הצורך לצמצם פערי שכר בין נשים לגברים במגזר הציבורי. אם השרה לשוויון מגדרי אפילו לא ממנה אשה בשכר גבוה במגזר הציבורי, מה היא מצפה שיקרה ממקומות אחרים?
כמו כן, הסביבה של גילה גמליאל רוקחת בסיפורים על פגיעה בחלק מהנשים בסביבתה. יעל מזרחי כתבה טור ב״כיכר השבת״ על הפיטורים שלה מתפקיד מנהלת לשכה, שם שירתה את שני השרים שקדמו לגילה גמליאל. מזרחי טוענת שפוטרה כדי לתת את התפקיד למקורבים. חמור מזה, טלי חירותי-סובר כתבה בבלוג שלה בהארץ על הניסיון להביא לסיום תפקידה של יו״ר הרשות למעמד האשה, ורד סוויד, כדי לתת אותו למקורבת שלה.
כאן חשוב לציין שבדו"ח שפורסם במרץ 2014 מתח מבקר המדינה ביקורת ישירה נגד הרשות למעמד האישה, בתקופה בה סויד עמדה בראשה. לפי הביקורת, הרשות לא גיבשה מדיניות או תוכנית פעולה כדי לקדם את מעמד האישה ואת השיוויון בין המינים. שבוע לאחר פרסום הדו"ח, כהונתה של סוויד הוארכה בשנתיים נוספות (לפי החוק ניתן להאריך לארבע שנים נוספות).
למרות כל זאת, משיחות עם גורמים בסביבתה של השרה, עלו טענות על מעורבותה האישית של גמליאל שניסתה להביא לסיום תפקידה של סוויד, ובמקומה לקדם בהמשך לתפקיד את רינת דנון, המקורבת אליה ושעימה עבדה במשך שנים בסוגיות מגדריות.
בינתיים, ורד סוויד סיימה את תפקידה, והרשות לקידום מעמד האשה נותרה ללא יו״ר. מהלכים אלה גם מדיפים ריח רע וגם פוגעים בנשים, כי רשות לקידום מעמד האשה שלא מתפקדת ושהשרה הממונה עליה מסוכסכת אתה, פוגעת בהן.
כשהיא לא לוקחת צד - היא לוקחת צד
אז היא לא מינתה מספיק נשים. אבל מה עם עיסוק בסוגיות מהותיות אחרות, כמו תקיפות מיניות? במרץ 2016, ביום האשה הבינלאומי, גילה גמליאל הודתה באומץ שהיא הוטרדה מינית בצבא. היא גם הופיעה עם הסיפור שלה בכתבה של דפנה ליאל על חברות כנסת שהוטרדו מינית. אבל חוץ מהמקרה הזה ועוד מספר אמירות פה ושם, היא לא התבטאה מספיק במקרים האקטואליים שהתרחשו, שהיו המנוע העיקרי לקידום השיח הפמיניסטי בישראל.
נכון, גמליאל התבטאה נגד גזר הדין המקל של האנס יניב נחמן והתבטאה גם במקרה של ינון מגל וקראה לו להתפטר מתפקידו. לדברי יועץ התקשורת שלה, היא עשתה את זה כי הוא הודה במעשיו. כשנשאל אם היא מתבטאת רק במקרים בהם התוקף מודה, הוא ענה ״היא לא שופטת ולא תליינית". כשיש מקרים מובהקים ואין הכחשה כמובן שהיא תגיב. אבל כשמאשימים מישהו, סילבן למשל, שמכחיש בתוקף, היא לא תחרוץ גורלות.
ראשית, האמירה הזו שלו אינה מדויקת. בהתייחסות לאונס הלאומני מלפני מספר שבועות למשל (שבסוף התברר כלא-לאומני ולא הוגש בגינו כתב אישום), היא דווקא כן התבטאה. אבל האמירה הזו היא בעייתית בהרבה יותר מובנים. המערכת וכל מערך הכוחות בנויים נגד המתלוננת ובעד לאפשר לתוקפים להמשיך לתקוף. בחירה מודעת לא לקחת צד עד להרשעה היא בעצם לקיחת הצד של התוקפים, שנהנים מגיבוי של מערכת המשפט, המשטרה והלחץ החברתי שמאשים נשים בתקיפות שלהן. בבחירה בנייטרליות גמליאל לא חורצת את גורלן של הגברים החשודים - אבל היא כן חורצת את גורל הנשים. זה לא מספיק להתייחס למורשעים או לגברים שנתפסו והודו במעשה - זו לא הדרך להפסיק את תרבות האונס.
אבל יותר מזה, גמליאל אמרה בראיון בערוץ הכנסת שהתפקיד שלה הוא לא לחקור מתלוננות (שלא לדבר על לשוחח איתן או להאמין להן) אלא לפעול כדי שלנשים יהיה אמון בגורמי אכיפת החוק להגיש תלונה. היו לאחרונה הזדמנויות רבות לעשות את זה – התבטאויות של מפכ״ל המשטרה נגד מתלוננות, החזרת ניצב שמואשם בתקיפה מינית לתפקידו. ומכיוון לשכת השרה? דממה.
בעצם, מתי בפעם האחרונה שמעתן את השרה שהתעקשה להיות אחראית על מגדר, מקדמת מהלך משמעותי בעניינים מגדריים אקטואליים? נגיד על זנות, או רצח נשים, סוגיות כאלו שצריכות להעסיק ברמה כזו או אחרת כל מי שמתיימרת לעסוק במגדר, ובוודאי את השרה האחראית על הנושא. האמת היא, שלמעט מספר סטטוסים די פרווה בפייסבוק על נשים חזקות, נראה שזה פשוט לא מעניין אותה. אפילו כאשר קואליציית ״האקדח על שולחן המטבח״ שלחה לה חוות דעת מגדרית על ההשלכות של השינוי בחוק כלי הירייה כך שיאפשר נשיאת נשק הביתה, הן דה פקטו לא קיבלו ממנה תשובה ולא הצליחו להיפגש איתה. לאחר-מכן, בישיבת השרים שאישרה את החקיקה, היא לא עשתה דבר לדבריהן.
פעילה לביטול חזקת הגיל הרך
אבל הנושא המהותי ביותר שבו השרה לשוויון מגדרי מועלת בתפקידה הוא בסוגיית ביטול חזקת הגיל הרך. בקצרה, חזקת הגיל הרך קובעת שבמקרה של גירושים ובהיעדר הסכמה אחרת, ילדים עד גיל 6 יעברו לחזקת האם. המטרה של החזקה היא לוודא שילדים לא מטורטרים בין ההורים שלהם ונשארים עם מי שרוב הסיכויים שגידלה אותם עד עכשיו, אמא שלהם.
במציאות שבה רוב הנשים גם ככה מטפלות בילדים ורוב הגירושים מתרחשים בקרב המעמדות הנמוכים כך שמדובר בנשים עוד יותר מוחלשות, החקיקה מוודאת שלא ניתן יהיה לסחוט נשים שיחששו מהעברת הילדים לאבות שלא יטפלו בהם כראוי, באמצעות איום בסירוב גט או דרישה להפחתת דמי מזונות.
נכון, לא מדובר בפתרון מושלם, בוודאי לא במציאות שבה בתי המשפט גם ככה לא תמיד אוכפים את החוק, אבל במציאות המגדרית כרגע אין ברירה אחרת, למעט שינוי החוק להעברת הילדים לחזקת ההורה העיקרי המטפל. אבל לדברי מקורבים, על ההצעה החלופית הזו גילה גמליאל לא מוכנה לשמוע.
גמליאל היא כאמור פעילה אקטיבית להעברת ביטול חזקת הגיל הרך. היא יזמה את החוק כבר בכנסת הקודמת, ובכנסת הזו העבירה אותו לח״כ יואב קיש. ההצעה נפלה, ולכן כיום היא עובדת קשה להשפיע על שרת המשפטים איילת שקד, שמנסחת הצעת חוק ממשלתית בעניין.
את הקמפיין לביטול חזקת הגיל הרך מובילים ארגוני אבות כמו |א׳ זה אבא", שמסיתים ומכפישים ואף תובעים נשים שעוסקות בזכויות נשים גרושות, עובדות סוציאליות ושופטים. להבדיל מנשים שלא מצליחות להגיע אליה לפגישות או לגרום לכך שתשמע אותן, ארגוני האבות דווקא נראים מסוחבקים איתה בדיונים ובכנסים.
נראה, שאת כל האנרגיות שגילה גמליאל חוסכת מעיסוק בתקיפות מיניות, אפלייה תעסוקתית, רצח נשים וניכוס הגוף, היא מתעלת למען הארגונים האלה. יתכן והסיבה לכך היא שרבים מתומכיה הם גברים שמלכתחילה רצו שתקדם את חוק חזקת הגיל הרך. קבוצות הפייסבוק בהם הם פעילים מלאות קריאות לתמוך בה בפריימריז, וגם ביואב קיש. במילים אחות, יכול להיות שהשרה מרגישה מחויבות לארגונים שפעלו לבחירתה.
לכל זה חשוב גם להכניס את הסיפור האישי של גילה גמליאל, שכולל זוגיות שוויונית, שבה בן הזוג הוא זה שמטפל בילדים. לפי המתואר, הלוואי וכל הזוגיות היו מתנהלים ככה. אבל, תפקיד השרה הממונה על מגדר לדעת שלא כל משקי הבית בישראל נראים כך - ולפעול בעניין, במקום לקבוע עבור כל הנשים לפי הסיפור האישי שלה. לכל הפחות, היה ראוי שתפעל להנמכת להבות השנאה וההסתה הקשים שמתנהלים כלפי הנשים הפעילות בתחומים האלה.
גילה גמליאל דווקא עוברת בצורה טובה בטלוויזיה. החל מראיונות על איך השתנתה, דרך הופעה בגב האומה שם דיברה בלשון זכר ונקבה, ומספר אמירות ליברליות על זכויות. אבל האשה שהייתה הקול המכריע שמנע את העלאת קצבת הזקנה (קבוצת אוכלוסייה שנמצאת תחת אחריותה), לא מביאה את השינוי הגדול הנדרש לנשים ולגברים. ככה מתנהלים האנשים שבגללם צריך פמיניזם, ועכשיו יש להם שרה בממשלה תחת הכותרת המשלה של ״שוויון חברתי״.