אנשים בישראל נכנסו אתמול לשוק - נשים מצלמות את עצמן בעירום. לא העירום הכניס אותם לשוק. הרי עירום נשי סובב אותנו בכל מקום – פרסומות, ערוץ האופנה, כרטיסי ביקור לזנות שפזורים ברחובות, פורנו, ציורים של סטודנטים בשנקר. לא, הידיעה המרעישה הייתה שנשים בוחרות באופן אקטיבי להתפשט, לקחת את הסמארטפון שלהן ולצלם את עצמן, בשביל עצמן (ובשביל אנשים שקרובים אליהן).
״בשביל מה להצטלם בעירום כשזה מיועד רק לך?״, ״למה היא צילמה את עצמה בעירום? לפורטפוליו?״, ״מה היא דוגמנית פלייבוי??״, תהו טוקבקיסטים בתגובה לכתבות הרבות על הגניבה וההפצה של תמונות העירום של שדרנית הספורט שרון פרי. אנשים שהפורנו ותרבות האונס עשו להם שטיפת מוח, ולא מסוגלים לדמיין שגוף עירום של אשה משמש למשהו אחר מלבד קישוט לעיניים גבריות או כלי להספקת שירותי מין לגברים, נגיש לכל מי שיש לו כמה שקלים. ואז פתאום לגלות שאשה החליטה להציג את הגוף שלה לעיניים שלה, ולייצר תמונה של הגוף בשביל עצמה. איזה פחד. כל הסדר מתערער. הנשים האלו עוד יחשבו שיש להן זכות על הגוף שלהן.
השורשים להלם ולתדהמה מובנים. אנחנו רגילים ורגילות לראות עירום נשי כמעט רק בצורה אחת - עד עכשיו בעיקר הגברים או המבט הגברי הפיקו פרסומות, העמידו דוגמניות, סחרו בנשים בזנות, ביימו פורנו וציירו ציורים. אפשר בהחלט לחשוב ששליטה גברית ופאסיביות נשית הן הדרך היחידה שבה עירום נשי יכול להיות מונצח. גם מדובר רק בנשים ״כאלה״, אתם יודעים. שרמוטות. לא רק גברים חשו שהתרחשה רעידת אדמה. גם נשים נלחצו מהמחשבה שפתאום הסדר הברור שחילק להן ציונים ואמר להן איך להתנהג, יכול להתערער.
אבל סקר של קוסמופוליטן גילה ש-89% מהנשים בדור ה-Y מצלמות את עצמן בעירום. גם אם מדובר במספרים יותר נמוכים, במיוחד בישראל שהיא חברה שמרנית ולא סקס פוזיטיב, עדיין מדובר בתופעה. גם תעשיית הפורנו הפמיניסטי, שבין השאר שמה דגש על המבט הנשי על סקס, הולכת וגדלה. אנשים נמצאים בהכחשה למציאות שכבר מזמן נכנסה בדלת, התיישבה בסלון והגיעה לחדר השינה.
למה דווקא סלפי עירום? כי הצילום העצמי של העירום נותן לנשים שליטה בעולם שבו הגוף שלהן מושטח, מרוט, מדוכא ומושנא עליהן. בזכות הסמארטפון את בוחרת איך להסתכל על עצמך, איזה זיכרון את מייצרת של איך שאת נראית ואולי גם איך אחרים יראו את העירום שלך. סלפי עירום הוא אקט התנגדות פמיניסטי לכל צילומי העירום הפורנוגרפיים שמקיפים אותנו מכל עבר. הסמארטפון הפך לכלי נשק בידיים שלנו.
אבל לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל אקט פמיניסטי יש תגובת נגד (backlash). במקרה של צילומי עירום, אז גניבת הצילומים, ההפצה שלהן והשיימינג שהמצלמות-מצולמות עוברות הוא ניסיון להזכיר להן מי באמת שולט בגוף שלהן. לא הן, אלא אלה שצופים.
זו לא הפעם הראשונה שנשים מקבלות את התזכורת הזו. לפני כשנתיים האקרים פרצו ל-iCloud והפיצו תמונות של שחקניות, ביניהן ג׳ניפר לורנס. באוגוסט נפרץ האתר של השחקנית לסלי ג׳ונס והופצו תמונות עירום שלה. בארץ לפני כשנה תלמיד הפיץ תמונות עירום של המורה שלו שמצא על הטבלט שלה, לפני כשנתיים הופצו מספר סרטוני מין של נערות עם מספר נערים, הופצו הצילומים מאלנבי 40 ובמאי האחרון הופצו תמונות עירומות של המאמנת ענת הראל. גם תמונות של גילי מוסינזון הופצו לאחרונה, אבל שם הרבה מהתגובות דווקא קראו לו ״גבר״ או הכי הרבה ״אקסהיביציוניסט״ ותהו לגבי הנשים שהופיעו (למרות שצריך לומר שגם שם תהו למה הוא מצלם סקס). יש אפילו תופעה שנקראת ״פורנו נקמה״ שבה גברים מפיצים תמונות עירום של בנות הזוג שלהן לשעבר, כדי להיכנס בהן.
המסר הוא ברור – המיניות שלך לא נגישה לנו? אנחנו נראה לך שהיא כן, תמיד. המסרים האלה מחלחלים וגורמים לכל אשה לחיות עם הידיעה והפחד שהמיניות שלה לא לחלוטין שלה, ויכולה להיעלם באבחת הלחיצה על מקש ה-upload. התוצאות יכולות להיות הרסניות – לפני מספר ימים אשה איטלקייה שתמונות עירום שלה הופצו, התאבדה. אז עכשיו השאלה היא מה אנחנו עושים עם התמונות שמגיעות אלינו בוואטסאפ – ממשיכים להפיץ, או עוצרים את ההפצה. או במילים אחרות, האם אנחנו אומרים לאשה שהמיניות שלה היא שלה, או שהיא ממשיכה להיות שלנו.