השחקנית ג׳ינה דיוויס ("תלמה ולואיז", "האנטומיה של גריי") מוטרדת מאוד מהאופן שבו נשים מוצגות בסרטים ובתקשורת. לכן, היא הקימת בשנת 2007 מכון שבודק בדיוק את העניין הזה. השנה, ביחד עם כלי חדש שפיתחה גוגל, הן בדקו את הייצוג של נשים ב-100 הסרטים הרווחיים ביותר בארה״ב בכל אחת מהשנים 2014 – 2016 (סה״כ – 300 סרטים). התוצאות לא מפתיעות – נשים מיוצגות פחות מגברים בכל הז׳אנרים, וככל שהז׳אנר יותר ״גברי״, כמו סרטי אקשן או ביוגרפיות, ייצוג הנשים יורד.
חוץ מז׳אנר אחד: סרטי אימה. לפי הבדיקה של גוגל, 53% מזמן המסך בשנתיים האלה הוקדש בסרטי האימה לנשים. לא מדובר באובר-ייצוג, אלא בייצוג שכמעט חופף לייצוג שלנו באוכלוסייה – 51%. נהדר, שוויוני, פמיניסטי, לא צריך את יום האשה, נכון? לא בדיוק. כי אולי יש ייצוג לנשים, אבל השאלה היותר מעניינת היא איך נשים מיוצגות, ומה זה אומר.
המהפך: מבתולה שנרצחת - לזונה שרוצחת
שורה של ספרים ומחקרים בדקה את המקום של נשים בסרטי אימה מאז תחילת ימי הקולנוע, שנות ה-20, ועד ימינו. התוצאות מבאסות. לרוב, נשים מוצגות בתפקידים מאוד סטריאוטיפיים. או הקרבנות חסרות הישע של הרוצח, או נשים מאוד מיניות שנרצחות כשדווקא אשה בתולית ותמימה ניצלת, או רוצחות שמפתות גברים במיניות שלהן, או רוצחות שפועלות מתוך נקמה רומנטית, או נשים שהגוף שלהן נשלט על-ידי כוח רשע, הרבה פעמים דרך היריון.
השינויים בתפקידים של נשים כקרבנות בסרטי אימה השתנו עם השינוי במעמד האשה. בתחילה נשים היו יותר פאסיביות וחסרות ישע, בהתאם לתפקיד שהיה מצופה מנשים בחברה – להיות עדינות, רכות וללדת ילדים. את הדמות פגשנו בסרטים כמו "הקבינט של ד״ר קליגרי״ למשל, מ-1919, או ״נוספרטו״ מ-1922.
המגמה השתנה בשנות השבעים והשמונים, אז גל הפמיניזם השני, שקידם נשים חזקות ומיניות נשית, הביאו לעלייתן של גיבורות שנלחמות בחזרה ואפילו שורדות. כך למשל היה בסרטים כמו ״המנסרים מטקסס״ (1974), ״ליל המסכות״ (1978), ו״יום שישי ה-13״ (1980).
מה שכן, הנשים ששרדו התאפיינו במראה יוניסקס ואפילו השמות שלהן היו גבריים (למשל, אלן ריפלי ב"נוסע השמיני", כריס היגינס ב"יום שישי ה-13"). במקביל, בתקופה הזו התחילו לרצוח בברוטאליות את הנשים המיניות, לרוב תוך הצגה מפורטת של הפגיעה בגוף שלהן. סוג של פורנו שבו האיבר הגברי מוחלף על-ידי סכין, והזרע על-ידי דם. הפורנוגרפיה של הסרטים האלו גם מונכחת בהצגה מפורטת של הגוף הנשי בסרט עצמו, וגם על כרזות הסרטים.
בשנות ה-90 נשים נהיו חזקות יותר בסרטים, כנראה גם בזכות גל נוסף של פמיניזם והעובדה שנשים החלו לפקוד את הקולנוע כקהל של סרטי אימה, כמו לדוגמה ב״שתיקת הכבשים״. הסרט ״הצעקה״ נחשב לפורץ דרך, בעיקר כי הדמות של נב קמבל היא חזקה ושורדת למרות שהיא מינית ויפה. (למרות שיש שם גם יש את הדמות של הבלונדינית המטומטמת שנרצחת).
אין ברירה, כשהנשים מתחזקות צריך לחסל אותן
למרות ההתקדמות, עדיין מדובר בז׳אנר שנשלט בידי גברים, גם מאחורי הקלעים וגם על המסך. הבמאית ז׳וואנקה וקובניק, שביימה את אנתולוגיית האימה ״XX״, סיפרה בראיון לאחרונה שלא פעם ולא פעמיים ניגשו אליה גברים על סט צילומים ושאלו אותה אם היא המאפרת או המלבישה, וכשהיא ענתה שלא תהו מה היא עושה שם. ״אני הבמאית,״ היא אמרה. ״את לא נראית כמו במאית,״ ענו לה.
למה זה קורה? כי התסריט הבסיסי שעליו מתבססים סרטי אימה (ואקשן, ומדע בדיוני, ובכלל החיים שלנו) הוא של מאבק בין הגברים הרעים - לגברים הטובים. המסר שמועבר לגברים, תהיו הטובים, תנצחו את הרעים ותזכו בכוח, כסף, וגם נשים. כאן נכנסות הנשים, בתור הדמויות החלשות והעלמות חסרות הישע שהגבר הטוב צריך להציל מפני הרע. כשהתפקיד של נשים התחזק באמת בחברה והן נהיו יותר אקטיביות, התסריט קצת התערער.
הפתרון היה להעניש את אלו שהן מיניות, כמו בסרט ״פיראנה״, ולהשאיר את הבתוליות לשרוד, בדמות שנקראת ״הנערה האחרונה״. המסר פשוט: תחזרו להיות בתפקיד הבתולי שלכן, אחרת תיענשו. הפגיעה היא לא רק בכאילו בסרט. טיפי הלפרן, ששיחקה בסרט ״הציפורים״ של היצ׳קוק, סיפרה אחרי עשרות שנים על האופן שבו היצ׳קוק, שהיה אובססיבי כלפיה, השתמש בציפורים מהסרט כדי לתקוף אותה פיזית באמת על הסט, לצד תקיפות מיניות מצדו. התוצאה – נרמול של האלימות כלפי הגוף הנשי, מה שגורם לנו פחות להתרגש מהעובדה שיותר מ-20 נשים נרצחות בישראל מדי שנה, לדוגמה.
התסריט הזה גם מסביר למה יש ייצוג נרחב של נשים בסרטי אימה. אם בסרטי אקשן, ביוגרפיות, פשע ודרמה לא צריך כל-כך הרבה נשים כי הגברים יכולים לסגור את העניינים ביניהם, בסרטי אימה צריך מישהי להציל, וצריך גם מישהי שתעורר את הפחד אצל הצופים. לגברים הרי אסור להביע את הרגש הבסיסי והטבעי של לצרוח כשמשהו מפחיד קורה.
ואגינה עם שיניים
הצורך להעניש את הנשים המיניות מגיע מהחרדה הגברית הלבנה מכל דבר שהוא אחר מהם. בגלל זה אין גם כמעט ייצוג לשחורים בסרטים, ואם יש הם נרצחים מהר. בגלל זה הנשים האקטיביות נענשות. עוד דרך להתמודד עם החרדה של הנשים האקטיביות היא להציג את הרוצחות במסגרת שבה ״מסתדר בראש״ לראות נשים משוגעות – כמיניות מפתות שמחפשות לנקום בגברים, כמו בסרט ״הגוף של ג׳ניפר" (2010) או, כדרך להמחיז את הפחד ממה ששהגוך הנשי עושה. לדוגמה, כאילו מישהו השתלט להן על הגוף, כמו ב״תינוקה של רוזמרי״ (1968) או החרדה מהיכולת של הגוף להביא ילדה לעולם, כמו ב״מגרש השדים״ (1973).
כמובן שהדרך הכי טובה להראות את הפחד מהגוף הנשי היא להסתכל על איך נראות הרבה מהמפלצות בסרטי אימה. בסרטי ״הנוסע השמיני״, ״הטורף״, קטעי האימה ב״סטאר טרק״ ואפילו ״חנות קטנה ומטריפה״ הרבה מהמפלצות נראות כמו כוס ענק עם שיניים (ואגינה דנטטה). אם זו לא חרדה מנשיות אז אני לא יודעת מה כן.
הבעיה שנשים לא מוצגות כבנות אדם בסרטים היא גם היכולת שלנו להתמודד עם מצבים מפחידים ומאיימים בחיים. נכון, לרוב לא ניתקל ברוצח מאיים וגם מקרים כמו בני סלע הם חריגים, אבל כולנו צריכות להיזכר בדמויות אקטיביות שמתגברות על מכשולים כשאנחנו נתקלות במכשולים בחיים שלנו. אז לצד הדרישה הצרכנית לראות יותר נשים אקטיביות מתנהגות בצורה ״רגילה״ כשהן מגלות שהן נרדפות על-ידי רוצח סדרתי סאדיסט (בכל זאת אנחנו יותר ממחצית מהמבקרות בקולנוע עבור הסרטים האלה), אפשר גם לחשל את הרוח והגוף בדרכים אחרות. בספורט, נגיד, שמפתח את השליטה במרחב, כמו אגרוף.
אבל אחרי כל זה, חשוב גם להגיד שאנחנו לומדות הרבה יותר על תפקידים נשיים מסרטים אחרים. לא סתם הרבה ממבקרות הקולנוע אומרות שהן חוששות יותר מהמסרים שמועברים בסרטים רומנטיים מאשר בסרטי אימה. מהסרטים הרומנטיים אנחנו ממש מחקות מתסריטי הסרט לתסריט החיים שלנו התנהגות פאסיבית והתעסקות אובססיבית באיך אנחנו נראות ולא מה אנחנו עושות או מי אנחנו. וזה הרבה יותר מפחיד.