אתמול (ה') התקיים מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, אחרי שבועות קשים לקהילה הגאה בישראל ובעולם: רצח במועדון באורלנדו, אמירות מסיתות לאלימות של רבנים משפיעים והתנגדות ישירה של ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים – היו רק חלק מהבעיות שצפו על פני השטח. בעיות אלו הן בעצמן רק קצה הקרחון של האלימות והדחייה שהלהטבא״קים חוות וחווים.
למה אני כותבת על זה בטור פמיניסטי? כי יש קשר הדוק בין המאבק הפמיניסטי למאבק הגאה. התירוצים שמשתמשים בהם כדי להגיד לנשים, כמו: שבי בבית, תגדלי את הילדים ותפתחי רגליים; הם אותם התירוצים שמשתמשים בהם כדי להגיד לקהילה הגאה לעבור טיפולי המרה ולהסתגר בבית. הנה שלוש נקודות דמיון ביחס החברתי לנשים ולקהילה הגאה.
1. האמונה הקלוקלת שמי שחודרים אליו הוא חלש ונחות
הלגיטימציה להתייחס למי שאינו גבר (או גבר סטרייט) כאל נחות, מתחילה מהשאלה ״מי חודר בסקס?״ שבעצם מספקת את התשובה לשאלה ״מי שולט״. בגלל שלנו הנשים יש פות, אנחנו אוטומטית הופכות לחלשות ונשלטות: "מזיינים" אותנו, דורשים מאיתנו "לפתוח רגליים" (או לסגור) ומגדירים אותנו כ"שוות" או "זולות": כלומר, אפשר לקנות אותנו בכסף.
הקהילה הגאה מערערת את החלוקה הזאת שלפיה הגבר חודר והאישה נחדרת, אבל אז החברה דורשת מהם להצהיר על התפקידים שלהם בסקס. אצל הומואים נורא חשוב לנו לדעת מי ״אקטיבי״ ומי ״פאסיבי״, כדי להכריע מי מגלם את התפקיד הגברי החזק או הנשי החלש; אצל לסביות הסקס לא באמת נתפס כסקס כי אין חדירה של זין, מה שמעורר ומתיר אמירות כמו ״אפשר להצטרף?״, או ציפייה שנשים יתנשקו או יעשו סקס לעיני גבר בשביל ההנאה המינית שלו; אצל טרנסג׳נדרים אנחנו שואלים אם הוא/היא עברו ניתוח, כדי לדעת אם יש להם זין והם חודרים.
גם ההתחבאות שנעשית לעתים מאחורי האמירה שמשיכה לאותו מין היא ״טבעית״, כלומר ״אין להם ברירה״, במקום להגיד שזה פשוט לגיטימי לכשעצמו אם היו בוחרים במשיכה כזו - נטועה בתפיסה שמי שהיה יכול להימנע מחדירה - היה עושה הכל כדי להימנע מחדירה.
2. התפיסה לפיה שכל מי שמנהג כמו הומו או כמו אישה הוא פגום
החלוקה הדיכוטומית בין מה שגברי למה שנשי מכתיבה סט התנהגויות שלם: איך להתלבש, במה לעבוד, אילו תכונות אופי לאמץ ואיך לדבר. מי שחוצה את הקווים נענש, בין אם על-ידי ביוש ובין אם על-ידי אלימות פיזית. למשל, לגבר אסור לבכות ״כמו ילדה קטנה״ ואם הוא מתלהב מדי או רגשי הוא נתפס כגיי, כלומר כנחות. אשה אקטיבית מדי היא לסבית בוצ׳ה או גברית – כלומר חסרת ערך כאשה.
הסכנה הגדולה יותר קיימת כשעוברים מקללות וביוש - לאלימות, בין אם רצח של אשה שלא שמרה על ״כבוד המשפחה״ בנשיות שלה, דרדור טרנסים וטרנסיות להתאבדות כי הם לא נראים ומתנהגים בצורה שאפשר לתייג, ורצח הומואים.
כשיש חלוקה בינארית ועליונות של גבריות, כל מי שהוא לא גבר סטרייט הוא פגום. רק כשמפרקים את החלוקה הזאת, יש מקום גם לגבר שמגיע בשמלה לעבודה גם לאשה נשיאה וגם לבי-סקסואליות שלא מסתכלים עליה כעל מישהי שנהנית מכל העולמות במקום פשוט לבחור.
3. גם נשים וגם להט"בים נאבקים בחוק ובמוסדות המדינה
גם הקהילה הגאה וגם נשים מוסללות למקום שולי על ידי המוסדות הגדולים. בנישואים לדוגמה, הרבנות מציבה את הנשים במקום נחות בנישואים וגירושים, ועל הלהטבא״קים היא בכלל אוסרת להתחתן. בילודה, אין חופשת לידה שווה בין אבות לאימהות - ולבני אותו מין בכלל אסור לאמץ יחד.
מבחינה כלכלית, הסללה מגדרית תעסוקתית מביאה לתלות של נשים בגברים, מה שמחמיר כמובן כשמדובר בזוג של שתי נשים. ואם את לא זה ולא זה? לא פלא שטרנסג׳נדריות רבות מידרדרות לזנות. אפילו בסוגיות בסיסיות כמו תנועה בסיסית במרחב יש דמיון – החל מחוסר ביטחון של נשים ושל גאים, כי ביטחון זו פריווילגיה של חזקים, ועד לשאלות בסיסיות כמו – לאיזה תא שירותים אמור להיכנס טרנסג׳נדר ולמה אין מספיק תאים לנשים?
אבל, לא הכל ורוד
בנקודה הזו חשוב גם להגיד שקיימות גם התנגשויות בין הקהילה הגאה לפמיניסטיות, בעיקר מול קבוצות של הומואים שמנצלים את הגבריות שלהם כדי להשיג לעצמם הטבות. הדוגמה הבולטת ביותר היא הפונדקאות המסחרית שמשמשת הומואים עשירים כאמצעי להפוך לאבות, מול התפיסה הפמיניסטית היא שמדובר בניצול גוף של אשה ענייה ממזרח אסיה לשם צרכים של גברים. בסוגיות כאלו צריך להביא את העמדה הפמיניסטית ולהיאבק עליה כמו כל סוגייה פמיניסטית אחרת. כאן, הסולידריות צריכה לבוא לכיוון השני – עם הנשים ועל הזכות שלנו שלא יקנו את הרחם שלנו.
למרות שלא מדובר בדיוק באותו המאבק, נקודות הדמיון הרבות מביאות לכך שהשינוי שייצר שוויון מגדרי הוא גם זה שיביא לשוויון להטבא״קי. כי בשני המקרים אנחנו מדברים על הזכות על הגוף ועל מיניות משוחררת מנורמות מיושנות, הזכות לקיים אורח חיים אחר והזכות לבחור איך להתנהג. בדיוק בגלל שזה לא משנה עם מי אתן עושות סקס, אלא העובדה שאתן עושות אותו וגם מצליחות לחיות חיים בטוחים ומלאים.
תודה לליאור אלפנט ואסף גולדפרב על הערותיהם החכמות על המאמר