המקום: משכן הכנסת. הזמן: שעות הבוקר. המשימה: למנוע מכוחות חשודים המתקרבים לכנסת להיכנס פנימה. ההתרעה עוברת ברשתות הקשר, לעשות הכל כדי לא לאפשר להם להיכנס. האם מדובר במחבלים או מרגלים, חמושים במקלעים וברימונים? הרבה יותר גרוע. אלו בנשים, עובדות במשכן, והן חמושות בחצאיות ושמלות.
״הגוף שלך הוא שדה קרב״ אמרה האמנית ברברה קרוגר ב-1989, והאמירה הזו נכונה גם היום. יועצות פרלמנטיות, עובדות בכנסת ומבקרות לא הורשו להיכנס לכנסת בימים האחרונים אחרי שנאמר להן שהחצאיות או השמלות שלהן קצרות מדי. לחלקן אפילו מדדו את אורך החצאית או מתחו אותה למטה כדי לכסות את רגליהן. כן, בשם הצניעות והכבוד אנשים זרים הונחו לגעת בגוף של נשים ולהשפיל אותן. כך, הגוף של הנשים הללו הפך להיות שדה קרב בין מי שתופסים את גוף האשה כדבר מלוכלך או אסור - לבין מי שדורשות שיאפשרו להן להתפרנס ולהתפתח; בין מי שחושבים שגוף של אשה מזמין הטרדה או אונס - לבין פמיניסטיות; ובין כוחות דתיים קיצוניים לכוחות חילוניים.
זו לא הפעם הראשונה שהגוף הנשי בחצאית המיני עומד במוקד. לפני כמעט שנתיים אשה דתייה סיפרה שהיא ירדה מאוטובוס אחרי שחרדית צעקה עליה שהחצאית שלה קצרה מדי. אפשר להניח די בביטחון שלא כל מקרה כזה מגיע לתקשורת. ב-2014, עורכת דין לא הורשתה להיכנס לכלא לפגוש לקוח שלה, בין השאר בגלל אורך החצאית שלה. מחאת המכנסונים של תלמידות התיכון ב-2015 אמנם עסקה במכנסונים ולא חצאיות מיני, אבל העקרון היה דומה – מניעת חשיפת הרגליים של נערות בשם הצניעות והכבוד.
אנחנו ממש לא מיוחדים בישראל. לפני מספר חודשים סנטור בקנזס שבארה״ב ביקש מהעובדות שלו לא לבוא בחצאיות מיני, ובאלבמה ניסו אפילו להעביר לפני שנה חוק שאוסר על לבישתן. בהודו שר התיירות ביקש מתיירות לא ללבוש חצאיות קצרות כדי שלא יאנסו אותן, באוגנדה אישה הופשטה בפומבי אחרי שלבשה חצאית מיני. בסווזילנד הוחלט ב-2012 לאכוף את החוק שאוסר על לבישת חצאיות מיני, שדינו מאסר, וב-2000 נחקק שם חוק דומה עבור תלמידות בנות 10 ומעלה. הסיבה? ניסיון למנוע מקרי אונס וצמצום התפשטות האיידס. לפני 20 שנה, נערה בת 16 נשפטה ל-40 מלקות באיראן אחרי שלבשה חצאית מיני. ממזרח למערב, ובמשך עשרות שנים, מציגים את הדברים כניסיון להגן על נשים - כשבפועל רוצים לשלוט ולמשטר אותן, ותהיו בטוחות שכל הדוגמאות האלו הן רק קצה הקרחון.
יש עוד הרבה סוגי לבוש שמשמשים כדי למשטר נשים. החל מדרישה לנעול עקבים, דרך איסור על לבישת בורקיני ועד לשיפוט מחמיר של אופנת פוליטיקאיות: אנחנו מכירות מקרוב איך קובעים את הערך שלנו על-סמך מה שאנחנו לובשות. זו אפילו לא הפעם הראשונה בכנסת. לפני שנה וחצי הביגוד של ח״כ תמר זנדברג הפך לנושא חשוב ומהותי על סדר היום אחרי שהיא לבשה שמלת גופייה לדיון בוועדה שהיא עומדת בראשה.
אז מה כל כך מיוחד בחצאית המיני? שהיא הצליחה לעשות סיבוב פמיניסטי על הלבוש האולטימטיבי שנועד להגביל נשים, החצאית הארוכה, ולשחרר אותנו. במקום החצאית הארוכה והחונקת שמסתירה את הרגליים ומקשה עלינו ללכת, לעבוד ולעשות ספורט, שלא לדבר על כך שהיא מעלימה את הגוף שלנו, קיבלנו רגליים משוחררות, תנועה במרחב ומיניות גלויה ונוכחת. בום.
למרות שחצאיות המיני היו בשימוש כבר במאה ה-5 לפנה״ס, לאורך כל התקופה המודרנית (מאה 19 ותחילת 20) המראה הנשי ששלט במערב היה לבישת החצאית. בתקופה הוויקטוריאנית החצאיות היו כל כך ארוכות, שגם אם הצלחת לסחוב את המשקל שלהן ושל החישוקים שהפכו אותן לנפוחות - כנראה נחנקת מהמחוך. אבל אז הגיעו תהליכי מעבר לערים, התפתחות חנויות כלבו ומלחמת עולם שהביאה נשות מעמד ביניים לעבודה וגם סגרה בפניהן את האפשרות להתחתן כי הגברים נהרגו בקרב, וכך קיבלנו נשים חדשות ומשוחררות שרוצות לחיות עבור עצמן ולא עבור משפחה.
בהתאם גם גובה החצאית עלה, לאזור הברך, כי הן היו צריכות לעבוד וגם רצו לטייל, לעשות ספורט, לצאת למועדונים ולעשות שופינג. גיחות של חצאית המיני החלו בתקופה זו, כמו האלילה מרלין דיטריך בסרט ״המלאך הכחול״ או הזמרת ג׳וזפין בייקר שנודעה בחצאית ובריקוד הבננות שלה.
אבל חצאית המיני במתכונתה הנוכחית של מעל לברך הומצאה בסיקסטיז, כנראה במקביל על-ידי מספר מעצבות, ובראשן האנגלייה מארי קוואנט שקראה כך לחצאית על-שם מכונית המיני שהיא כל-כך אהבה, והמעצב הצרפתי אנדרה קורז׳. חצאיות המיני, שנועדו להיות לבושות עם מגפיים גבוהים וטייץ צבעוניים, היו הצלחה מיידית ובשנים האלו הגיעו גם לישראל, ותפסו בעיקר באזור תל-אביב. אלו היו השנים של המצאת הגלולה ושל כניסה של יותר נשים למכללות ולשוק העבודה בארה״ב, ובהתאם חצאית המיני הייתה גם סמל נשי לשחרור מהכבלים הישנים.
כמו עם כל אופנה, המטוטלת נעה לצד השני בשנות ה-70, כשהאמריקאיות חזרו למידי והמקסי, בעוד שאצלנו מעמדו של המיני רק התחזק והגיע לעוד מקומות בארץ. הוא נהיה פופולרי גם בקרב הקהל מזרחי וגם בקרב קהל אשכנזי. עשר לאחר מכן, בזכות נשים כמו מדונה - ובהמשך בריטני ספירס והספייס גירלז, חצאית המיני עשתה קמאבק בעולם והפכה לפריט מאסט. מאז ועד היום מדובר בחצאית די סטנדרטית שלרובנו כנראה יש בארון, בין אם המיני שמעל לברך או המיקרו-מיני, שכבר מתקרב יותר לקו התחת.
אבל מה שמפחיד בחצאיות המיני זה לא רק הניכוס מחדש (ריקליימינג) שנעשה דרכן לחצאיות ולנשיות. הרי בקלות גורמים שונאי נשים לקחו את חצאית המיני והשתמשו בה כדי להכתיב לנשים איך להיראות ולהתנהג, החל מהדרישה להיראות רזות כדי להיראות טוב בחצאית מיני, דרך יצירת אימג׳ים פורנוגרפיים של מיני ועקבים בכל מקום ועד להאשמת נשים במיני שהן גרמו לתקיפה המינית שלהן.
לא, מה שמפחיד בחצאית המיני היא שהיא לא מהווה גדר ביטחון לחלק הכי מפחיד, מאיים ומרתיע בגוף הנשי - הכוס. אם החצאיות הגדולות טשטשו את הגוף שלך, ואפילו עם הרעיון של מכנסיים אפשר להסתדר, רחמנא ליצלן, כי הם מכסים בבד את הרגליים שלך ובעיקר את מה שביניהן, מה מונע ממך בחצאית מיני פשוט לפתוח רגליים? ואז, מי יודע מה ייצא שם – חיות עם שיניים, ריחות או כוחות פלא שמושכים ומפילים גברים חסרי ישע וגורמים להם לתקוף מינית ולבגוד בנשים שלהן.
אז אם אין גדר בד, יש משמר הכנסת, שימנעו בגופם את הכניסה של נשים במיני לכנסת, אפילו בקשיחות מוגברת ובאגרסיביות אם צריך. אנשי משמר הכנסת כמובן לא אשמים במצב, אלא יו״ר הכנסת, ח״כ יולי אדלשטיין (הליכוד), שהחליט למדוד את הערך של נשים דרך מדידת הבגדים שלהן. ההודעה שיצאה מהכנסת, כלומר ממנו, הייתה שמחאת היועצות הפלרמנטריות, שהגיעו בחצאיות מיני היום כדי להביע סולידריות ולמחות נגד הסלאטשיימינג שעושים להן, היא חוסר כבוד ופרובוקציה. כאילו שלהתנגד לגבר שמנסה להפוך את הגוף של נשים למהות שלהן זה מה שמעיד על חוסר כבוד, ולא נגיד עצם הדרישה להעמיד נשים לתצוגה ולהביא גברים ונשים לבחון את אורך החצאית שלהן.
זה לא שיש בעיה עם קוד לבוש. הבעיה היא שמשתמשים במילים ״קוד לבוש״ כדי לכבס ולהלבין מושגים כמו ״כיסוי נשים״ ו״תתלבשי את נראית כמו שרמוטה זולה״. ״קוד לבוש״ נהיה בעייתי כשהוא גורם להתעסקות מוגברת בגוף של נשים. כמו שאומרת לירון שליש, דוברת של ח״כ יעל גרמן ואחת מהיועצות שעוכבו בכניסה לכנסת היום, ״אני מסרבת לקחת כמובן מאליו את המציאות שבה גברים קובעים לנו מה ללבוש. לא יכול להיות שזה לגיטימי להגיד לנשים שאנחנו כחברה נתעסק במה שאת לובשת, כך שכל אחת תחשוב שבעים פעם מה היא לובשת בבוקר והאם מה שהיא לובשת מגרה מישהו. כאילו אין לנו מיליון דברים אחרים לחשוב עליהם. גברים לא מתעסקים בדברים האלה.״
קוד הלבוש צריך להיקבע בדיון ביחד עם נציגות ונציגי העובדות והעובדים, ולהתחשב בצרכים שלהן. נגיד, העובדה שרוב החצאיות לחילוניות מיוצרות בגובה של מעל לברך, והבעייתיות המגדרית במדידה של אורך החצאית של נשים. אגב, גם אין שום בעיה שגברים יתחילו לבוא בחצאיות לכנסת, ובכלל. הם יכולים להשתמש בהן גם כדי למחות: לפני כשנתיים גברים צעדו באיסטנבול בחצאיות מיני במחאה נגד רצח נערה אחרי ניסיון אונס כושל, לפני כשלוש שנים נערים מחו בצרפת נגד אפלייה מגדרית באמצעות לבישת חצאיות, ולמחאת היועצות הגיע גם יועץ במיני.
אז טיפ לוועדה שאמורה להתכנס כדי לקבוע קוד לבוש לכנסת: כשמפסיקים לראות בגוף האנושי דבר מאיים, פתאום מידת החשיפה שלו ומה שהוא שם עליו הופכים להיות לא כל-כך חשובים, ובטח שלא מעידים על הכבוד של האדם השלמה שהגוף הוא רק חלק ממנה, לצד המוח, האופי והנפש שלה.