במוצאי שבת שעבר, הפועל באר שבע זכתה באליפות. הזכייה קיבלה הד תקשורתי וציבורי גדול יותר מאשר זכיות אחרות בשנים קודמות - גם כי באר שבע לא זכתה באליפות כבר 40 שנה, אבל גם כי הבעלים של הקבוצה היא אשה - אלונה ברקת, שהיא גם האשה הראשונה בישראל שהיא הבעלים של קבוצת כדורגל.
בחיים שלנו יש כמה תחומים שהם גבריים באופן מובהק. כדורגל הוא אחד הבולטים, לצד נהיגה וצבא. הוא מאוכלס בשחקנים גברים שהופכים לגיבורי תרבות, המגרשים מלאים באוהדים גברים ובזמן המונדיאל זה גם לגיטימי שגברים ייעלמו מהעבודה והזוגיות בשביל לצפות במשחקים ביחד. אבל כנראה שההוכחה הכי טובה שמדובר בטריטוריה גברית היא העובדה שאישה שמצליחה להציג את עצמה כמבינה בכדורגל (לא מספיק להבין בנבדל, אלא צריך להבין מה זה נבדל פאסיבי) זוכה למעמד של כבוד. הגיבורה הזאת הצליחה להתרומם מעל הסוגיות הנשיות הנחותות - ולמצב את עצמה במתחם השווה. אולי בגלל זה מירי נבו, שמנחה את חדשות הספורט, נחשבת לאלילה.
אין תקציב, אין מגרשים יש הטרדות מיניות
אז למה יש כל-כך מעט נשים שמתעסקות בכדורגל? כמו הרבה דברים שנראים לנו טבעיים, ההפרדה המלאכותית מתחילה מהילדות. בשיעורי ספורט ובהפסקות, המגרשים בבתי-הספר מסומנים כשל בנים, בעוד שהבנות מובלות לעמוד בצד, לעודד או לקפוץ בחבל. החלוקה ממשיכה בגיל מאוחר יותר, אז הכדורגל כבר התקבע כספורט לא נשי, לעומת ריקוד או ריצה לדוגמה.
לכל אלו תוסיפה את העובדה שאין מספיק שחקניות כדורגל מקצועיות שיהיו מודליות לחיקוי, ואלו שכן משחקות באופן מקצועי צריכות להתמודד עם תקצוב כמעט אפסי ותנאים פחות טובים מאשר הגברים. לאחרונה למשל מחו שחקניות פיפ"א שהדשא הסינטטי עליו הן משחקות, פוצע אותן - בעוד הגברים משחקים על דשא טבעי. בתגובה, פיפ"א איימו עליהן שיינקטו צעדים נגד מי שמוחה.
גם מי שרוצה לחצות את המחסום החברתי ולשחק, אין לה איפה - מגרשים ציבוריים כמו במתנ"סים או בבתי-ספר, שכביכול פתוחים לכולם, בפועל מתמלאים בגברים. מי שרוצה ללכת למשחקים צריכה להתמודד עם האווירה במגרשי כדורגל יכולה להיות אלימה ומפחידה, כי היציעים יכולים להיות מלאים בגברים שקופצים, צועקים ומקללים, ואפילו שנוגעים ומטרידים מינית.
כדורגל אפילו משמש כדי להעביר אמירות קשות על נשים, כמו האמירה שיוחסה לאחרונה לשחקן האיטלקי פרנצ'סקו טוטי "בגדתי בכל החברות שלי עם נשים אחרות. אבל אני לא בגדתי ברומא אף פעם, וגם לא אבגוד בחיים"; בדיחות כמו "חברים דחוף מאוד!!!! ב-28 לחודש יש את משחק הגמר ליגת האלופות בכדורגל.. חבר שלי קנה כרטיסים למשחק כבר מזמן ולא שם לב שזה נופל על יום החתונה שלו.... הקיצר..יש פה מישהו שרוצה להתחתן ????" וקללות מגדריות או הטענה שקבוצה שהפסידה "פתחה רגליים" (ללפתוח רגליים יש הקשר מיני שלילי על נשים שאי אפשר להתעלם ממנו). למה שמישהי תרגיש שמקומה במקום שבו מתייחסים אליה ככה?
הבסיס לאחווה גברית
יותר מהכל, הכדורגל יוצר ומבנה את התרבות והזהות הגברית: החלוקה לקבוצות שמתחרות אחת בשנייה כדי לנצח. ההזדהות המוחלטת עם הקבוצות עד כדי כך ששחקן שעובר בין קבוצות נחשב לבוגד, שמתייחסים לקבוצה כ"נשמה" ושיש מעורבות רגשית מאוד גבוהה, כמו שאפשר לראות בשיר האוהדים של ליברפול "You'll Never Walk Alone". וכמובן, ההתייחסות אל הקבוצות כמו אל נשים - כמו בשיר האהבה של אריק אינשטיין ומיכה שטרית להפועל תל-אביב בשיר "אדומה שלי". כל אלה הם מאפיינים של גבריות ואחווה גברית.
המקבילה התרבותית הנשית לדבר הזה היא טלנבולות. מורכבות, אהבה, מיניות, אופנה, מערכות יחסים - אלה הדברים שנשים גדלות עליהן ושמלמדים אותנו שהם נשיים יותר. לא פלא שנשים רבות חושבות שכדורגל זה משעמם - הוא פשוט מתבסס על התנהלות וקודים שזרים לנו ושלא שיתפו אותנו בהם מגיל צעיר.
אבל זה לא שכדורגל במהותו מקדם תרבות שלילית, למעט המקומות שבהם שהוא פוגעני באופן מיוחד כלפי נשים ושבהם אפשר לטפל, כמו שאציג תיכף. הבעיה היא שהקידום של התרבות הגברית שאין בתוכה נשים, חוסמת נשים ואת הצרכים שלהן.
לדוגמה, כדורגל משמש כדי לייצר קשרים בין גברים. לא סתם כל שני גברים יכולים להתחיל לדבר ביניהם על ספורט ואפילו לשחק ביחד, וככה לשבור מחסומים של שפות, מעמדות ותפקידים, בזמן שנשים מתלבטות שעות אם כן או לא לשים סמיילי במייל למנהל או למרצה. הקשרים האלה יוצרים רשת של גברים שמקדמים אחד את השני. בתקופות של פיגועים או מלחמות, כשמהדורות חדשות לא עוסקות בשום דבר אחר, חדשות כדורגל מצליחות לפרוץ את מחסום ולהיכנס לתודעה.
תקיפות מיניות ורצח נשים - פחות. נשים שעוסקות בטלנבולות או רכילות סלבס נחשבות לשטחיות ונחותות, בעוד שגברים שמדברים על הגרלות של קבוצות נחשבים למביני עניין. אחד הוא טראש כי הוא נשי ואחד הוא אמנות כי הוא גברי, למרות שלא מדובר בתחומים שונים מאוד אחד מהשני. תקציבים ציבוריים מופנים לכדורגל, כלומר לקידום תרבות גברית, ואין מקבילה נשים או מספיק תקציבים לקידום נשים בתוך כדורגל. לבסוף, כדורגל מעודד בנים להתמקח מאוחר יותר על שכר ולא לחשוש להתחרות, מה שנותן להם אחר-כך יתרון בעולם תעסוקה קפיטליסטי דורסני.
אבל דווקא בגלל שכדורגל הוא לא ספורט שבמהותו מוביל לשנאת נשים או אפלייה מגדרית, יש הרבה הזדמנויות להכניס נשים לתוכו כדי שנוכל גם אנחנו ליהנות מהיתרונות שלנו. אחת מהיוזמות האלו היא קבוצת האוהדים "בית"ר נורדיה". בית"ר נורדיה היא קבוצה של אוהדי בית"ר שמאסו בגזענות ובאלימות וביציעים, ורוצים שנשים ובכלל משפחות יוכלו להגיע למשחקים ולהרגיש בנוח, בכל מקום ביציע. חברי וחברות העמותה דואגים שלא יהיה מצב שבו אשה תהיה במשחק ותרגיש לא מאויימת או מודרת מהחלק המרכזי, הגוש, של היציע. התוצאה היא מדהימה - עלייה בנוכחות של נשים אוהדות במשחקים, עלייה בנוכחות של נשים במרכז היציע, ואפילו נשים שמשחקות בטורניר אוהדים.
דוגמה נוספת היא הפרוייקט "שער שוויון" שמקדם כדורגל בקרב ילדים בפריפריה בכלל, ובקרב בנות בפרט. כמו כן, משחק המחשב של פיפ"א כולל השנה בפעם הראשונה, סוף סוף, נשים. ילדות יוכלו לשחק עם דמויות שהן יוכלו להזדהות איתן, וילדים לא יחשבו שזה כל-כך מוזר שגם נשים משחקות.
בגלל זה, הניצחון של הפועל באר שבע הוא חשוב במיוחד. הפיכת אשה לגיבורת תרבות בתחום הכדורגל, שבדברים שלה אחרי הניצחון אמרה "אין לאף אחד מונופול על הצלחה, לא לעיר, לא מגדר, לא לדת". הנכחת ההשקעה שלה בחינוך, באוהדים ובנוער, כלומר יותר יצירת קהילה ועיר ופחות דגש על כוחניות או חיפוש אחר כסף. ובעיקר, הפרגון המטורף שהיא זוכה לו על העשייה המקצועית שלה ועל מי שהיא (למרות מספר התייחסויות בעייתיות לכך שההצלחה היא בזכות בן הזוג שלה), הם פריצת דרך משמעותית עבור ילדות ונשים בכדורגל. וזהו בעצם, נהנה ונשמח מזה.
עדכון על פרשת הבינתחומי
משמח לעדכן שבעקבות המאמר על מסיבות הבריכה של אגודת הסטודנטים של הבינתחומי, כנראה שהוחלט באגודה שלא להנפיק יותר סרטונים כאלה. הסרטון החדש שלהם על מסיבת בריכה בתחילת יוני אכן עומד בהבטחה ומציג נשים וגברים, ובעיקר הרבה פחות החפצה. אבל זה לא אומר שבמסיבת בריכה לא תהיה העמדה של נשים לתצוגה והחפצת נשים. מודעה שהגיעה אליי אחרי שפורסמה בקבוצת הפייסבוק הציבורית "דרושים חיי לילה" מראה שאחד מנותני החסות לאותה המסיבה מחפש שש נשים "מהממות" שיעבדו בביקיני בעמדה.
למען הסר ספק, שהמראה הוא העיקר כאן, ה"בנות" (הן נשים, לא בנות) מתבקשות לשלוח תמונות כדי לבחון אם הן מתאימות. מתבקש שהצעד הבא של האגודה יהיה לא רק להפסיק להחפיץ את הסטודנטיות שלהם, אלא גם לוודא שנשים אחרות לא מוחפצות באירועים שלהם.
תודה רבה לטליה לוין, רועי בצרי וחן פונדק שסייעו בהכנת הכתבה.