אבל רגע, אני דווקא אוהבת את הציצים שלי
ב-1998 אובחנתי כנשאית של הגן שאחראי על סרטן השד והשחלות (BRCA). ביום שהתבשרתי שאני נשאית - ניתנה לי האפשרות לעבור כריתה של השדיים על מנת למנוע את הופעת הסרטן, כשהסיכוי שניתן לי לחלות עמד על 85% סיכון. כל מי שמכיר אותי יודע שאני אדם אופטימי, כזה שמאמין שאם אחייך לעולם, אין סיכוי שהוא לא יחזיר לי צחוק מתגלגל, אז החלטתי לקחת צ'אנס ולהמר על חיי. מה גם שלא הייתי מסוגלת לעבור את התהליך. אני קשורה מדי לשדיים שלי, פתאום גיליתי פרץ של אהבה כלפיהם אף על פי שכבר מזמן הם היו יכולים לעבור שיפוץ, אבל החלטתי שחשיבה חיובית עושה פלאים ואני עוד אשנה את הסטטיסטיקה.
במשך 15 שנים מופלאות זה אפילו הצליח לי. האמת שאפילו לא הקפדתי על בדיקות סדירות כפי שהייתי צריכה ואומרים שכשיש מזל לפעמים - לא צריך שכל וזה כנראה מה שקרה לי. עד אותה בדיקת אולטרסאונד בה גילו לי גוש בצד ימין. על אף שהטכנאית ניסתה להרגיע אותי, היה כבר משהו אחר באוויר ובאווירה. תוך 24 שעות קיבלתי טלפון לבוא לקחת את התוצאות ולפנות דחוף לכירורגית.
מאוד רציתי להיות זאת ששוברת את הסטטיסטיקה המחורבנת אבל כשהכירורגית קבעה שמדובר בגידול סרטני וכעת נותר לוודא שאין גרורות ושהבלוטות נקיות – הבנתי שאופטימיות היא חשובה בהחלט אבל לא הכול בחיים. הייתי בשוק כששמעתי את המילים שהיא אמרה לי. אחרי הכול, ראיתי את הסצנה הזו בכל כך הרבה סרטים עד שזה נעשה לי מגוחך.
לכרות שד אחד או שניים, זאת השאלה
שאלת כריתת השדיים כבר שינתה את עורה: לא עוד האם צריך לכרות, אלא האם לעבור כריתה של שד אחד או של שני השדיים עקב היותי נשאית. העניין הוא שכשאת מתחילה סבב רופאים, את מגלה גם שלכל אחד מהם יש דעה משלו ומחקר שתומך את דעתו אבל מה שכן, כולם היו תמימי דעים שאת השלב השני בטיפול (הכימותרפיה) אצטרך לעבור בכל מקרה כיוון שסוג הסרטן שלי היה אלים במיוחד. מדובר בסרטן שאינו הורמונלי שנקרא טריפל נגטיב והדרך היחידה להתמודד אתו זה לתת לו בראש, או מדויק יותר: לתת לי בראש ובכל הכוח.
כל מה שהרגשתי היה תסכול בעיקר. משום מה החיבה שלי לשדיים שלי עדיין הייתה גדולה, אף על פי שהרגשתי שהן אכזבו אותי מעצם העובדה שאני אוהבת אותם כל כך ואיך הן מעזות לגדל בתוכן גידול סרטני שעלול לגמור את חיי. מצד שני, "ניתנה לי האפשרות" לקבל זוג שתלי סיליקון שנשים רבות עושות משהו דומה מדי יום ביוזמתן והן אפילו מרוצות.
סקס עושים, השאלה איך?
בסוף התקבלה החלטה: עברתי כריתה של שני השדיים ושחזור בו זמנית. צריך לזכור ששחזור של שדיים שעוברים כריתה שונה מהתהליך שבו רק מכניסים סיליקון לצורך הגדלה למשל. מה גם שלפחות בחודשים הראשונים אין פטמות והשד נראה עיוור. אני צריכה לחכות זמן רב יותר כיוון שעברתי טיפול כימותרפי, אבל אני בטוחה שברגע שיתאפשר אחזיר את הראייה לשדיים, כלומר אעשה להן פטמות.
השדיים שאחרי הניתוח היו ולא היו שלי. בהתחלה לא רציתי בכלל להסתכל על עצמי, אז ניסיתי לראות איך אחרים מגיבים לזה כמו בעלי ובתי בת ה-17. אף אחד לא התרגש אז חשבתי לעצמי שאולי זה לא באמת נורא ואחרי הכול, זה הגוף היחיד שיש לי להסתובב איתו אז כדאי מאוד שאתחיל להפנים ולקבל אותו כמו שהוא.
אבל דבר אחד היה לי בטוח שסקס אעשה גם אעשה. כיועצת זוגית, אני יודעת שזה הדבק שמחבר בין הזוגות. אבל מה עושים כשיש לך פתאום איבר חדש (או שניים) ללא תחושה שעד היום היה חלק משמעותי בזמן הסקס, אני מודה שניסיתי את אבישי בעצם העובדה שהתפשטתי לפניו ורציתי לראות את התגובה שלו. האם השדיים החדשים שלי ידחו אותו? תהיתי אם אשאר עם חזייה בזמן שאנחנו נקיים יחסים כך שהוא ואני לא נצטרך לעמוד מול הצלקות וחוסר הפטמות.
כל מה שאני רוצה זה שיאהבו אותי
האירוני הוא שאבישי תמיד אמר שהוא היה רוצה לדעת איך זה לגעת בשדיים מסיליקון, ואיך זה מרגיש - אז עכשיו הוא יודע. הוא לא אמר לי מה דעתו אבל אני די בטוחה שהמגע הטבעי הוא הטוב ביותר. מצד שני, גם לניתוח יש יתרונות – כמו למשל ציצי עומד ויציב בגילי. אז מה עושים עכשיו? מחפשים גירויים חדשים לסקס, ויש כאלה. אל דאגה.
האם על אף כל אלה אני אותו אדם שהייתי מלפני הניתוח? ברור. זה לפחות מה שאמרתי לעצמי כדי שאוכל להתקדם הלאה. אני לא אומרת שזה פשוט. זו צריכה להיות מנטרה שחוזרת על עצמה וכן יש משברים וחשש אבל כשיש בן זוג תומך שממשיך לרצות לעשות איתך סקס - התחושות הקטנות האלה הופכות חסרות משמעות. אני, כל מה שאני רוצה זה שיאהבו אותי. מי לא? לשמחתי אם את יודעת שיש מי שאוהב אותך למרות הכל - הדרך לבריאות פיזית ונפשית גדולה.
*אסנת גרייצר, ביחד עם בעלה אבישי, הם יועצים זוגיים ובעלי בית הספר לזוגיות B2LOVE. לאחרונה הוציאה את הספר "לחדור אליו ולכבוש את לבו; לחדור אליה ולכבוש את לבה"
>> חדש: אימון שורף קלוריות גם ביום שאחרי
>> הפסיקה להישקל וירדה 62 קילו
