היום יום האישה הבין לאומי וחשבתי
על כל הנשים בחיי שמאז ומתמיד לקחתי כמובן מאליו. הרשימה הייתה ארוכה מלהכיל אבל את, הבחורה שבמראה,
את עמדת בראשה.
ולכן היום,
סוף-סוף,
אני כותבת לך מכתב סליחה.

*
לפני חצי שנה,
פגשתי אותך עם הראש בתוך האסלה בפעם האלוהים יודע כמה. נשבעתי לך שזו הפעם האחרונה. המטרה שווה את זה. בסוף זה ישתלם. ירדת מעט, אבל לא מספיק, לא עדיין; הכרחתי אותך לדמיין בפרוטרוט את התמונה ההרואית שתעלי לפייסבוק, את ה"איזו כוסית", "את שווה", תגובה אחר תגובה אחר תגובה; את הבטן השטוחה, הרגליים הדקיקות, את הצלעות שיבלטו דרך העור,
הכרחתי אותך להקיא אל תוך האסלה
גם כשעוד רגע יכולת להקיא מתוכך את הנשמה;
ובכית, בכית, בכית כמו ילדה קטנה -
אבל אני הבטחתי לך, יותר מהכל
להיות רזה.

לבחורה שקיץ שלם לא העזתי לקחת לים; שכנעתי אותך, גם ובעיקר בפעמים בהן רצית כל כך -
שאת עדיין לא ראויה. שעדיין לא הרווחת את הזכות הנעלה הזו, להתהלך כך בגאון על החוף, לחייך כאילו אלוהים נמצא בכיס הקטן והרזה שלך; נשבעתי לך שיום יבוא וזה יהיה שווה את הכל. שיום יבוא ואת עוד תוכיחי להם, לכולם, שאת עשית את זה; שעוד תתהלכי בג'ינס במידה שלושים וארבע ותתלונני שהם גדולים לך על המותניים. הבטחתי לך שכל דמעה שאת בוכה על עצמך עכשיו תהפוך לאושר עילאי יום אחד. הבטחתי לך שאת עוד תביטי על תמונות מפעם ותחייכי לעצמך על השינוי הזה שעשית - על שפעם העזת להיות כל כך לא רזה,
העזת להתהלך כך, מידה אחת מעל הממוצע הבלתי אפשרי שהכתבתי עבורך,
יום אחד, נשבעתי,
את תביטי על עצמך בעיניים ותעזי לחייך.
אז כשכולן העלו תמונה מחויכת בים, מתחת לשמשייה,
הקאתי אותך עוד קצת אל תוך האסלה.
ובכית, בכית כמו ילדה קטנה
אבל אני רציתי אותך
רזה.
*
לבחורה שראתה מישהו שואל פעם, באיזו קבוצת וואצאפ זניחה, מי זו הבטטה שמצולמת בתמונה;
את ראית, במקרה, בין הגטו באאושוויץ לבית מלון בעיר הבירה, דרך פלאפון של חברה,
"זו אמבר?" אחרת הגיבה,
"איך היא שמנה",
ובכית את חייך בפולין
אל תוך האסלה.

והחיים המשיכו הלאה,
מישהו כבר העביר תמונה של ילד מחליק במגלשה,
אבל את, הבטטה,
את הלכת לישון עם זה בלילה ההוא
וקמת עם זה בבוקר הבא;
וארבעה חודשים אחר כך,
זה עדיין צורב לך את הנשמה,
כשמישהו מביט בך בעיניים את מתה לספר לו
שגילית שגם בטטה, לפעמים,
בוכה.
*

לבחורה שלא היה לה סיוט גדול יותר מהמספר על המשקל; היית מזדחלת אליו, בלילה, בבושה, מחשבת בנקודות ספורות ומדויקות עד אימה את כל שהעזת להכניס לפה באותו היום; לא פספסת אף לא אחד, לא גרם, לא נקודה, חששת כל כך לראות מספר גדול יותר מהפעם שעברה -
ובכית כל כך,
ופחדת עד אימה
שיום יבוא וכבר לא תהיי רזה.

ויום אחד העזת.
אמא אפתה עוגה. לקחת עם כפית, ככה, בלי בושה, לא מחשבת גרם ולא אומדת את הנקודה -
אכלת פרוסת עוגה.
ופחדת כל כך, פחדת שהרסת, שרמסת את הסיכוי היחיד שהיה לך, פחדת מהמשקל, מהמספר, מהמבטים הבוחנים, פחדת מהקלוריות, הנקודות, אמא, הפייסבוק, האנשים בעבודה,
כל כך פחדת עד שסיימת את כל העוגה
וביום למחרת את האורז בסיר
ואז תפוחי האדמה
ולא עלית על המשקל מאז
מהבושה.
שנאת את עצמך כל כך,
ובכית כמו ילדה קטנה,
כי יותר מכל דבר בעולם
רצית להיות רזה.

*
לבחורה שבמראה,
היום אני מביטה לך בעיניים
ומבקשת סליחה.

סליחה על שמעולם לא היית מספיק. על שבשום שלב לא טרחתי לעצור, להקשיב לך לרגע, סליחה על שלא משנה באיזה משקל, מתי, איך, למה ומדוע, סליחה על שלא משנה כמה ניסית,
אף פעם לא קיבלתי אותך כמו שאת.

סליחה על שמעולם לא טרחתי לציין בפנייך עד כמה אני גאה בך. על האדם שאת, המעשים שלך, על כל שעברת השנתיים האלה ונשארת, למרות ובגלל הכל, לעמוד על הקרקע ולהילחם. סליחה ששנאתי אותך כל כך הרבה על מה שאת עד שמעולם לא העזתי להישיר אלייך מבט אמיץ ולספר לך עד כמה אני אוהבת אותך על מי שאת.
*

היום את סוגרת עשרה קילוגרמים בדיוק יותר משהיית בשנה שעברה. הגשמת את הפחד הגדול ביותר שהיה לך; אבל היום, כשאת מסתכלת על עצמך בעיניים את יודעת - הבחורה ההיא במראה כבר לא מחפשת יותר להיות רזה. היא רוצה אך ורק להיות מאושרת. היא רוצה להתהלך בעולם הזה, עם רגליים שאולי אף פעם לא יהיו דקיקות כמו שאר הבנות בחוף וצלעות שאולי אף פעם כבר לא יראו דרך הבטן,
אבל לב שלא ניתן יהיה לפספס.

הבחורה שבמראה יודעת שהיא לעולם לא תיתן עוד למשקל שלה - גם אם יצטמק בחזרה, וגם אם יכפיל, ישלש או ירבע את עצמו - להגדיר אי פעם את מי וכמה שהיא שווה.

הבחורה שבמראה היום מסתכלת על עצמה,
ובמקום לחפש אחר הבחורה הרזה שהיא לעולם לא תצליח וגם לא רוצה להיות,
במקום לחפש אחר כל מה שאין בה וכל מה ומי שהיא לא -
היא רואה עולם ומלואו.

עם עשרה קילוגרמים יותר ולב מלא בגאווה,
הבחורה שבמראה
מבקשת סליחה מעצמה.
סליחה.