במוצאי שבת האחרון ירדתי מהרכבת יחד עם שני חבריי הטובים. נכנסנו למעלית, ויחד איתנו נכנסה אישה בסביבות גיל חמישים, מטופחת מאד. הגברת הסתכלה עליי, והרגשתי שהיא רוצה לומר לי משהו. זה קורה לי הרבה - אנשים מזהים אותי מהדוגמנות, מההופעות או מהישראליות. החזרתי לה חיוך.
"תגידי, את אוהבת את עצמך?" היא שאלה. הייתי בטוחה שהיא מתכוונת להחמיא לי.
"חד משמעית כן, אני אוהבת את עצמי!", עניתי.
"לא מרגיש לי שאת אוהבת את עצמך", היא אמרה והפתיעה אותי, "כי אם כן היית, היית עושה דיאטה."
לרגע השתתקתי. בשנתיים האחרונות עשיתי המון על מנת להרחיב את אידיאל היופי. הייתי מדוגמניות הפלאס סייז הראשונות שהצטלמו ללוח השנה של מגזין בלייזר, השתתפתי בהמון כתבות וראיונות, הוצאתי סינגלים וקליפים בנושא וליוויתי עשרות נשים שיצאו ממעגל האנורקסיה.
מי שנחשף אליי, ומכיר יודע שעד השנה האחרונה תעשיית האופנה הפנתה גב לכל אישה ודוגמנית במידה 40 ומעלה, ובזכות עבודה קשה שלי ושל קולגות כמו ריי שגב, לירז אסייג ודוגמניות נוספות - תפיסתם של המון אנשים בנושא השתנתה לגמרי.
התקדמנו לכיוון היציאה מהתחנה, ועוד לפני שהספקתי לענות, האישה הזרה המשיכה: "אם אני הייתי אמא שלך, את לא היית נראית ככה. כל כך חבל עלייך, יש לך פנים כאלה יפות. למה את לא אוהבת את עצמך?!"
לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי לה בעיניים ועניתי בחיוך. "במקרה את מדברת עם דוגמנית למידות גדולות, אבל אם הייתה עומדת מולך עכשיו נערה בת 16 והיית מעירה לה כמו שאת מעירה לי, יש מצב שהיא הייתה חוזרת הביתה ומקיאה בגללך ובגלל נשים בורות עם דעה כמו שלך. מי יודע, אולי היא אפילו הייתה פוגעת בעצמה בגלל המילים שלך. איך היית חיה עם עצמך אם היית יודעת שגרמת לה נזק? הרי לכולנו יש בעיות עם הגוף שלנו כל הזמן. מי נתן לך את הזכות לומר את הדעה החשוכה שלך למישהי שאת בכלל לא מכירה?״
נעצרנו בתחנה. החל בינינו וויכוח סוער.
"מה אני אגיד לך", היא המשיכה, "אני מרחמת עלייך. באמת מרחמת".
"לא! אני מרחמת עלייך!" לא הסכמתי שתלך מבלי להשמיע לה את דבריי, "אני מרחמת עלייך ועל כל מי שחושב שהוא צריך להעיר לאחר על הנראות שלו. אני מרחמת עלייך ועל כל מי שלא אוהב את עצמו כי הוא קילו או שניים יותר. אני מידה 42 ואני אוהבת את עצמי בטירוף. מאחלת לך לאהוב את עצמך כמו שאני אוהבת ושלמה עם מי שאני!"
גברת, אם את קוראת את זה
הדרך הביתה הייתה לא פשוטה. לא הצלחתי להירגע. האישה הזאת, שמייצגת את השמנופוביה במיטבה, הלכה מבלי ששאלתי אפילו לשמה. הרגשתי שלא הספקתי לומר לה את כל מה שאני באמת חושבת.
וככה, כשאני כועסת על הגברת החצופה הזו וגם קצת על עצמי, עליתי לשידור חי בפייסבוק. יש אנשים שכשהם כועסים או שמחים הם אוכלים קילו גלידה, יוצאים לריצה או מתקשרים לחברה טובה, אבל אני אוהבת לחלוק את מה שעובר עליי עם העוקבים שלי. זה משחרר אותי, ובדרך כלל הם גורמים לי להרגיש טוב יותר.
בשידור סיפרתי את שעברתי ותוך כדי העיניים שלי התמלאו דמעות שהתקשיתי להסתיר. האמת היא שאי אפשר להעליב אותי עם המילים "שמנה", "דבה" או "מכוערת". אבל העובדה שהגברת הביעה שנאה גדולה כל כך כלפי נשים שמנות גרמה לי לאבד את העשתונות כמעט לגמרי. היא דיברה כאילו שאם את במידה 42 את לא בן אדם יותר, אלא יצור מכוער.
המפגש איתה גרם לי להבין שיש עוד הרבה עבודה, הרבה יותר ממה שחשבתי. אני מקווה שאצליח לפגוש בה שוב, לשבת איתה לקפה ולהסביר לה שהדרך שלה פסולה ושהמחשבה שלה מעוותת ומסוכנת. אני מאחלת לעצמי להיפגש איתה שוב. אני צריכה את סגירת המעגל הזו.