רנטה, 30, החלימה מסרטן צוואר הרחם לפני כחודשיים וחצי. היא אמנם ניצחה את הסרטן, אבל טיפולי ההקרנות הממושכים הותירו את הוואגינה שלה מצולקת ופגועה מאוד, ורנטה הבינה שיידרש לה זמן להחזיר את האיבר הרגיש והחשוב הזה לתפקוד מלא. "הנרתיק נעשה סגור, דחוס ולחוץ. העור שלך שם הופך לשרוף ושחור", היא מתארת. יחסי מין הכוללים חדירה עשויים להיות כאובים מאוד במצב כזה: "כשסיימתי את הטיפולים לא ידעתי איך לגשת לגברים. כל פעם שמישהו ניגש אליי רץ לי בראש סרט של 'או מיי גוד, אני לא יודעת מה קורה שם למטה'".
כשהאחות הציעה לה להרחיב מחדש את האזור באמצעות שימוש יומיומי ב"מאמן נרתיקי", מכשיר המזכיר בצורתו ויברטור, רנטה נדהמה. "חשבתי לעצמי, 'אוי ואבוי. אחרי כל מה שעברתי, עכשיו זה?'. אבל אחרי חוסר הוודאות והפחד, הבנתי שזה לטובתי".
להוציא ממני את הדבר הזה
מאמנים נרתיקיים משמשים למתיחת רקמת הנרתיק במצבים רפואיים שונים בהם הנרתיק עלול להיות מוצר או קצר, והשימוש בהם מקובל לאחר ניתוחים גניקולוגים או הקרנות. "גם נשים בגיל המעבר שחוות אובדן גמישות ברקמה, נשים שנולדו עם נרתיק קצר או כאלה הסובלות מווגיניזמוס ווולודיניה יכולות להיעזר במאמן נרתיקי", מסבירה ד"ר מורן אגסי זייטלר, מומחית בגינקולוגיה ומיילדות במכבי שירותי בריאות.
המאמן נראה כמו סוג של ויברטור, אבל הוא אינו רוטט ומגיע בסדרה של כמה גדלים. "שבועיים אחרי הטיפול האחרון צריך להתחיל להכניס לנרתיק את המאמן ולהשאיר אותו שם במשך עשר דקות בכל יום. מתחילים בקטן ביותר ועם הזמן עוברים לגדולים יותר", מסבירה רנטה, "ממשיכים עם האימון כמה חודשים ואפילו שנה. זה לא קל כמו שזה נשמע. להכניס את הדבר הזה בפעם הראשונה זה קשה, הגוף מתכווץ ונזכר בטראומה של הטיפולים. בסוף האימון את אומרת 'ברוך השם שאני יכולה להוציא ממני את הדבר הזה. טיפלתי בעצמי ועכשיו אני יכולה להמשיך את היום".
גם לילך (שם בדוי) קיבלה את ההמלצה להשתמש במאמן בהפתעה גדולה. "זה גם שעשע אותי, אבל ממקום של מבוכה והומור שחור", היא אומרת, "שמחתי שלפחות יש משהו שאפשר לעשות כדי לטפל בבעיה. אם הנרתיק נסגר לגמרי זה כמעט בלתי אפשרי לקיים יחסי מין, וזו הופכת לבעיה רפואית קשה מאוד". הקרינה ממשיכה להשפיע על הגוף גם חצי שנה אחרי ההקרנות, ולכן האימון היומיומי חשוב מאוד. "אם לא מתמידים הנרתיק יכול להפוך לצר שוב, אבל אני לא מצליחה להתמיד", אומרת רנטה, "זה יוצא לי יום כן יום לא. קשה לפנות זמן כל יום ולהשקיע בזה מאמץ".
איך מגיבה הסביבה לאימון האינטימי הזה? לילך מספרת שכשנשים שומעות על המאמן, הן מתכווצות: "זה האזור הכי אינטימי שלנו וזה כמו שגבר שומע על בעיטה בביצים. אנחנו מנסות לצחוק על זה ויש המון אמפתיה, כי מבינים שמעבר למצחיק זה מאוד מורכב".
רנטה מראה את המאמנים כמעט לכל מי שנכנס אליה הביתה. "אני אומרת שזו המתנה שקיבלתי מהתהליך המייגע ושאני עושה לעצמי נעים. כולם ישר חושבים שזה ויברטור ואני מסבירה להם שממש לא, שזה רפואי לגמרי. ברגע שאומרים את זה, אף אחד לא מסתכל על זה יותר כדבר מיני".
התרגול אמנם מכאיב ולא מענג בכלל, אבל רנטה מגלה שהיא מנסה כן להפיק ממנו הנאה. "חשוב שנשים יאפשרו לעצמן להשתמש במאמנים באופן שהוא לא רק דרך הכאב הדחוס, אלא בשחרור. אני עושה את זה לאט-לאט ובהקשבה מאוד גדולה ליכולת שלי. אני נושמת עמוק ומכניסה עוד קצת, ואם זה כואב מדי אני מפסיקה. כשהגוף משתחרר ואת לא מתנגדת זה פחות כואב. אני מצליחה לקחת את זה למקום המיני וליהנות מזה באיזשהו מקום, וזו המטרה בסוף – שיהיה לך כיף ונעים".