שוב שייכתי את זה לתזונה, אבל כשחזרתי לארץ הלכתי לרופא. הוא שלח אותי לכירורג, שבלי לבדוק אותי קבע שיש לי טחורים. אמרתי לו שילדתי ולא היו לי, ואני יודעת מחברות שזה לא משהו שאפשר לפספס - אבל הוא שכנע אותי ורשם לי טיפול לטחורים. לקחתי את הטיפול, והדימום המשיך. הלכתי לעוד שני רופאים, שגם הם נתנו לי טיפול לטחורים, וכמובן שהבעיה לא נפתרה. הרגשתי רע, ההמוגלובין שלי ירד ל-10 והייתי חלשה מאוד. בשלב הזה כבר אזרתי אומץ, ניגשתי לחבר רופא וסיפרתי לו מה קורה. הוא הפנה אותי לפרופסור נדיר ארבר, שהוא גסטרולוג ומנהל מחלקת מניעת הסרטן באיכילוב - וכשמו כן הוא, נדיר.
עוד בערוץ הנשים:
- הייתי רזה, אז אכלתי מה שבא לי: תמר הגיעה ל-112 קילו, ואז התחילה דיאטה
- לא עושה חשבון: האם דרך השלום הוא שיר פמיניסטי?
- "כל החיים התביישתי, אבל האמת היא שאני אוהב שמנות"
סיפרתי לו על כל התלאות שעברתי, והוא שלח אותי לקולונוסקופיה כבר למחרת. אני לא אשקר - זו בדיקה לא נעימה, במיוחד ההכנות שעושים לקראתה - אבל מצילת חיים. כשהתעוררתי מההרדמה (הבדיקה עצמה לא כואבת, כי היא נעשית תחת הרדמה כמובן), הוא ניגש אליי עם פרצוף של תשעה באב, ואמר לי שכרתו שני פוליפים מהמעי הגס שלי, בגודל של שלושה מ"מ כל אחד. לא ידעתי איך להגיב. לא הרגשתי גיבורה. פחדתי. דיברתי עם בת הדוד שלי, שעברה באותו זמן טיפולים כימותרפיים בגלל סרטן השד (ומאז כבר החלימה), ואמרתי לה שאין סיכוי שאצליח לעבור את זה כמוה. בשלושת השבועות שעברו עד שהפוליפים עברו מהבדיקה הפתולוגית, חיכיתי לבשורות איוב. חשבתי על הבת שלי, שתישאר לבד אם אמות. רציתי להקפיא ביציות, כדי שאם אצטרך לעבור טיפולים כימותרפיים או הקרנות אוכל להביא בעתיד ילדים, ובעיקר נורא פחדתי למות. יש לי עוד חיים לחיות, ילדים ללדת, לחתן את הילדה שלי - רציתי לחיות.
פתאם צמח לי פוליפ עצום תוך שנה
אחרי שלושה שבועות חזרה התשובה הפתולוגית, וכמו כל רופא, פרופ' ארבר אמר שיש לו שני דברים לומר לי. הפחות טוב: הפוליפים טרום סרטניים, אבל הדבר החשוב הוא שגילינו בזמן, ושאם הייתי מגיעה עוד שנתיים כבר לא היה עם מי לדבר ובמי לטפל. סיכמנו שאהיה במעקב צמוד, ואעשה קולונוסקופיה כל שנה. אבא שלי נפטר מסרטן ריאות, שהתגלה בשלב סופני, והיה גם את הסיפור של בת הדוד שלי, ופחדתי מאוד מהסרטן הזה, שאולי גדל לו בתוך הגוף שלי. בניגוד לסוגים אחרים של סרטן, שאפשר להרגיש גושים או לראות שומות, סרטן במעי הגס זה סרטן שלא רואים, והמתח היה עצום. בשלב הזה פגשתי אונקוגנטיקאי, פרופ' איתן פרידמן, שהרגיע אותי קצת, אבל הסביר לי שוב כמה חשוב שאקפיד על המעקב ולא אזניח את עצמי מתוך פחד.
שנה אחרי הבדיקה ההיא, עשיתי קולונוסקופיה נוספת, שגילתה פוליפ בגודל של שבעה מילימטר. אם עד אז פחדתי, עכשיו זה התעצם פי אלף. הסבירו לי שלוקח לפוליפים זמן לגדול, ופתאום אני מגלה שגדל לי פוליפ עצום תוך שנה. הסתובבתי עם ענן שחור מעל הראש. אני בחורה שמחה, אף אחד לא יכול לתאר לעצמו באיזה חרדות חייתי - אבל מתחת לכל הפחד והקושי, ידעתי שאני אהיה בסדר. אני קשובה לגוף שלי, אני נבדקת - אני לא אמות מסרטן המעי.
חשוב לי להסביר שלהיות במודעות ולעקוב אחרי הבריאות שלנו ממש לא אומר לחיות בחרדות. אני לא חיה בפחד. פתחתי חברה לשיווק וייצוג מרצים, אני נהנית מהחיים - אבל יודעת שכל שנה בינואר אני מתקשרת למרכז למניעת סרטן באיכילוב, שהוא בית חם עבורי, קובעת תור - ונבדקת. השנה הקדימו לי את הבדיקה מכל מיני סיבות טכניות, ואני שמחה לספר שהיא יצאה נקייה. בדיקת שד, בדיקת רחם - זה כל כך קל ללכת להיבדק ולהציל את החיים שלנו. קולונוסקופיה זה אמנם פחות נעים, אבל אלו החיים שלנו, אין אי נעימות ששווה את זה.
השנה עברתי בדיקה שלישית, שיצאה נקייה. עוד לפני הגילוי של הפוליפים אכלתי בריא: בלי מטוגן, בלי סיגריות ואלכוהול, הקפדתי על ספורט, אבל בשנה האחרונה הורדתי גם לקטוז וגלוטן מהתפריט, מכיוון שהבנתי שרגישות, אפילו קלה, עלולה לעורר פוליפים במעי, מכיוון שהרגישות מעוררת מצב תמידי של דלקת - וזה לא חסר לי. אני מרגישה שאני שומרת על עצמי, על החיים שלי.
זה הסיפור שלי, ואני לא מתביישת לדבר. אני לא אומרת 'המחלה', אני אומרת סרטן. לא נדבקים בסרטן, ולא חולים בזה כי אומרים את המילה. חולים כי לא בודקים ומגלים מאוחר מדי, ואת זה צריך למנוע. גם אם זה מפחיד, צריך להקשיב לגוף. אסור להתבייש, אנחנו אנושיים וחבל לאבד את החיים בגלל בושה.
* עמותת "צו מניעה" יוצאת במסע פרסום על מנת להגביר את המודעות למניעת סרטן המעי באמצעות גילוי מוקדם. ב-26.12 יתקיים "מירוץ התחתונים" תחת הסלוגן "תזיזו ת'תחת ורוצו להיבדק" (מקצה תחרותי 5 ק"מ ושאינו תחרותי 2 ק"מ), ובו מתנדבים, ידוענים ואנשי ציבור ירוצו לבושים בתחתונים על גבי הבגדים.
