אפתח בוידוי: אחרי אכילה מענגת של ופל בלגי עם נוטלה, שני כדורי גלידה וגבעת קצפת בינונית, אני מרגישה רגשות אשם. נכון שבישראל של שנת 2010 אכילת פחממות פשוטות וסוכרים עוד לא הוכרזה כפשע, אבל יש מי שמרוויח מזה שנרגיש רע אפילו אחרי אכילת עוגייה. תעשיית הדיאטות גורפת כ-33 מליארד דולר בשנה, המוקדשים לטיפולים ולמוצרים להורדה במשקל.
חוץ מתכניות הרזייה, ספרי הרזייה, כדורי הרזייה ושיטות הרזייה, הדבר העיקרי שחברות ההרזייה מוכרות לנו הוא האשליה שאי פעם נראה כמו הבחורות בפוסטרים. שוב ושוב אנחנו מאמינות שגם לנו יש סיכוי להיות ה"חצי שירה" הבאה, ומשקיעות כספים ואנרגיות במרדף אחרי הפיגורה המושלמת, בלי לחשוב שאולי מדובר בחלום שאינו בר הגשמה עבורנו.
המסר הזועק אלינו מכל שלט חוצות הוא שאם את מעל 50 קילו, כנראה שפשוט אין לך מספיק כוח רצון. הדיאטה הצליחה, זו את שנכשלת. אנחנו מתזזות מהפגישה בשומרי משקל לשיעור בסטודיו סי, ולא עוצרות לרגע כדי לחשוב: יכול להיות שאלה פשוט הגנים שלנו? אולי אין לנו את היכולת להשיל עשרה קילוגרמים, בדיוק כפי שאין לנו את היכולת לגבוה עשרה סנטימטרים?
אמא שלך הייתה שמנה, וגם את הולכת להיות שמנה
לפני שאתן שולחות לי לינקים של סיפורי ההצלחה המרגשים של אקס-שמנים ברחבי תבל, אני מציעה לכן לשקול כמה נתונים: 95% מן המרזים מעלים בחזרה את המשקל בטווח של חמש שנים מן ההרזייה, ורבים מהם אף מגיעים לעודף משקל חמור יותר משהיה. אני מתקשה להאמין שהם כולם אנשים חסרי כוח רצון שלא מצליחים להגשים שום מטרה בחייהם. מחקרים בתאומים ובילדים מאומצים הראו שהגורם העיקרי להשמנה היה גנטי. בספרה של העיתונאית ג'ינה קולטה, Rethinking Thin, מצוטטים מחקרים המראים שחילוף החומרים של אנשים שאיבדו משקל רב מאט כל כך, עד שמבחינה קלינית הם נחשבים במצב של הרעבה.
לכולנו הרי יש חברה טובה שאוכלת מגשי פיצה שלמים בלי לעלות סנטימטר בהיקף המתניים. "איזה גנים יש לה", אנחנו מתמוגגות מקנאה. אולי הגיע הזמן לקבל גם את הגנים שלנו? אני לא מציעה להתמכר לעוגות שוקולד או להפוך את נעלי הריצה לצעצוע לכלב, ובוודאי שלא אם ההשמנה כבר גורמת לבעיות בריאותיות. אבל תאמינו או לא, אנשים שמנים יכולים להיות גם אנשים בריאים. אפשר לצאת לרכיבת אופניים ולהשתדל לאכול את כל אבות המזון, גם עם 15 ק"ג עודפים, בלי להתאבל על הריפוד השומני שלנו. תאמינו לי – הרזונת שאוכלת פיצה לא תהיה בריאה יותר מכן.
אני לא בטוחה שהתובנות שלי על תפקידם של גנים בהשמנה ובהרזייה יעזרו לי להרגיש יותר טוב אחרי הוופל הבלגי הבא שאני אוכל. כמו רבות וטובות אחרות, גם לי קשה להשתחרר מהאשלייה שיום אחד אני אראה כמו דוגמנית, וגם אני נחרדת כשאני עולה קילו ומקפצת בשמחה כשאני יורדת. אבל עוזר לדעת שיש מטרות אחרות בחיים – כאלה שבאמת תלויות בתבונה שלי, במוטיבציה ובעניין שאשקיע, ואני מעדיפה להתרכז בהן.