למרות שבגיל המצוות הייתי מעט עגלגלה, מעולם לא היו לי בעיות עם אוכל. אני זוקפת את זה לזכות הגברים בחיי: בכל פעם שמישהו היה שובר לי את הלב, הייתי מאבדת את כל המשקל העודף. וכך, אחרי שבצבא עליתי שבעה קילו, נפרדתי מהחבר חודשיים לפני השחרור - וזכיתי להשתחרר כחיילת דקיקה.
אבל לפני שנה התחלתי לעבוד בעבודה של גדולים במשרד, ופתאם עוגיות עבאדי בכל פינה, ובכל יום יש יום הולדת למישהו אחר עם ביסלי ובמבה ועוגות, ובשבועות עוגות גבינה ובחנוכה הקללה הגדולה, הסופגניות. ב-11:50 אנשים כבר שואלים מי מוכן לצאת לארוחת צהריים, בשעה 15:30 כבר רוצים את הנשנוש וב-19:00 אני חוזרת הביתה מורעבת. איכשהו העליתי חמישה קילו. מאיפה זה הגיע?
עוד בערוץ הנשים:
- צפו: הצעת נישואים מתוקה בפוטו רצח
- קשה לצפייה: הותקפה מינית ברכבת בזמן שישנה
- דוגמנית חרדית ומין אוראלי: הכתבות הכי מטוקבקות בערוץ הנשים השנה
נרשמתי לשומרי משקל. הייתי שם הילדה הרזה וכולם נעצו בי מבטי נאצה, אבל אני רציתי לרדת את חמשת הקילו שלי. ירדתי 2.5 קילו ופרשתי בשיא. תוך חודש העליתי שלושה בחזרה. חשבתי שאחזור לעשות יוגה כמו פעם, זה לא עבד. נרשמתי לחדר כושר מתחת לבית, גם לא עבד. אמרתי לשותפה שלי שתקרא לי כשהיא יוצאת להליכות שלה, אבל גם זה לא עבד – בשבע בבוקר זה בדיוק לא התאים לי אף פעם. הגעתי למבוי סתום. איך יורדים חמישה קילו? בכל מקום אפשר למצוא כתבות על נשים שירדו 20 ואפילו 30 קילו, אבל מה עם מי שרוצה לרדת רק חמישה?
חמישה קילו זה כמעט עשרה אחוז ממשקל הגוף שלי
החלטתי להציב לעצמי מטרה לרדת חמישה קילו בחודשיים, ונרשמתי למנוי של חודשיים בהולמס פלייס. בגדול, אני שונאת חדרי כושר: שונאת ספינינג, שונאת הליכונים, שונאת שהצדדים יוצאים לי מהטייצ, שונאת להביא מגבת קטנה מהבית (ואחר כך להתלבט אם צריך לכבס אותה בסוף כל אימון או שפעם בשבוע זה בסדר), שונאת את הפצצות האלה עם חזיית הספורט שנמצאות תמיד על ההליכון.
אבל אני אוהבת חוגים, בעיקר את השקטים האלו שצריך להתמקד בהם בנשימות (אם כי לא מרזים בכאלה יותר מדי). אני אוהבת לפגוש במקלחת את הנשים שעם בגדים אני מקנאה בהן על הציצי הגדול שלהן ובלי בגדים אני ממש שמחה על הציצי הקטן שלי. אני אוהבת את האנרגיה ואת ההרגשה הטובה של להיכנס למיטה אחרי שהגוף שלי עשה עם עצמו משהו טוב.
לרדת חמישה קילו בחודשיים יכול להישמע קל, כי אם את שוקלת 90 קילו אז חמישה קילו הם בסך הכל 5.5% ממשקל גופך. אבל אם את שוקלת 57 קילו (בסדר, 58, אבל ביננו!), אז 5 קילו זה כבר כמעט 9% ממשקל הגוף – וזה כבר עניין די רציני.
בשבילי רק שיפוץ קל, תודה
את האימון הראשון קבעתי מיד אחרי העבודה, ואיחרתי. כלומר, לא בדיוק אני איחרתי, אלא שהאוטובוס התעכב. תכננתי להגיע לשם ברגל, בשביל הספורט והחימום, אבל אז גיליתי שאין לי באמת כוח, אפילו לא לאופניים הירוקות של תל-אביב. באוטובוס בדרך קיבלתי סמס מחברה, שהזמינה אותי בספונטניות לקפוץ לארוחת פנקייקים. סירבתי, במסגרת האווירה.
נפגשתי במכון עם דיאטנית, שאמרה שמצבי לא עד כדי כך גרוע וכי הרגלי האכילה שלי בסך הכל טובים ונכונים, וזקוקים רק לשיפוץ קל. קל? זאת אני. נאלצתי להיפרד מהרגל שתיית כוס שוקו חם בכל בוקר, ואת הנשנושים בעבודה צוויתי להחליף בתפוח/שקדים/לחמיות או כל דבר אחר שתמיד אהבתי לשנוא. במקום לחמניית דגנים מחיטה מלאה עברתי ללחם קל עם נשנושי גזר ליד. במקום השוקולד אחה"צ עברתי לתפוח, או יוגורט עם פייבר וואן. בערב אלתרתי סלט וביצה. הבעיה הייתה בעיקר ביציאות ובאלכוהול; אבל הרגשתי שכל עוד אני מקפידה במקומות מסוימים, אני לא צריכה להיות אובססיבית לגבי כל היתר.
עם אביאל, המאמן האישי (שבעיניי היווה מוטיבציית הגעה למכון בפני עצמו), לעומת זאת, לא היה קל בכלל. הוא התחיל בעדינות, כי כנראה נראיתי כמו מישהי שלא זזה יותר מדי; אני, מצדי, לא הפסקתי להתרברב ש"אני יוגיסטית, התרגילים שלך קטנים עליי, אני לא מרגישה כלום". זה נגמר ביום מחלה מהעבודה ובכי כבד עם כל עליה במדרגות ולקיחת יוגורט (דל קלוריות) מהמקרר.
תצעקו עליי שהטוסיק מתרומם לי למעלה
אחרי כמה שבועות כבר שאלו אותי בעבודה אם רזיתי. בהתחלה אמרתי שנדמה להם אולי בגלל שאני עם שמלה שחורה, אבל לבן אדם השלישי שהחמיא לי כבר לגמרי האמנתי. פעם ראשונה שהצלחתי לרזות בכוחות גופי ומחשבתי.
אבל למרות הכל, בסופם של חודשיים לא באמת הצלחתי להתמיד. פעמיים בשבוע הצלחתי להגיע לשיעורי יוגה ישר אחרי העבודה, אבל ביתר השבוע לא הצלחתי לגרום לזה לקרות. ברגע שכף רגלי דרכה בבית אחרי יום עבודה, היה מאוד מאוד קשה להזיז אותי משם. בעיקר שחורף, ומפתה כל כך להישאר בבית.
חלק מהבעיה בשבילי במכון כושר היא גם המכון עצמו. הוא משעמם אותי נורא. הצורך לנהל את עצמי ממכשיר למכשיר ולזכור כמה משקל צריך לכוון זה כמעט כמו לזכור איזה פרק אני בכל אחת מהסדרות האמריקאיות שאני רואה באינטרנט. אני חייבת חוג, חייבת שמורה קשוחה תצעק עליי כשהגב שלי לא ישר או כשהטוסיק מתרומם לי למעלה. חייבת בייביסיטר, חייבת מסגרת ושגרה. מצד שני, אין זמן חופשי בחוג. אי אפשר להגיע לפי מה שהיה נוח לאוטובוס בדרך, אי אפשר להחליט אחרי 20 דקות שמציתי ולפרוש הביתה.
אחרי חודשיים ירדתי 3.5 קילו. ההבנה שיש לי שליטה (גם אם לא מלאה) על איך הגוף שלי יראה וירגיש זו גאווה עצומה בשבילי. אם הייתי טוטאלית יותר ומתמידה עם ההחלטה לוותר על מתוקים לגמרי, יכול להיות שהייתי מגיעה גם לירידה של הקילו וחצי הנותרים. בכל מקרה, הרגשתי שעליתי על הגל הבריא והנכון לי. אבל אז הגיע חנוכה.