תמיד היה לי חלום שיום יבוא ואתעורר עם זוג שדיים נאה וזקור. כמובן שזה לא קרה, הגנטיקה נותרה נאמנה לעצמה, וככה יצא שאת שנות נעוריי העברתי בלוק של בן. שטוחה. קרש. פלטה. כשלכל הבנות בכיתה צמחו שדיים, מגירת החזיות שלי התמלאה בחזיות פוש אפ ארורות. בסוף, אחרי שנים של חיסכון, בגיל 27 אזרתי אומץ - והגדלתי.
זה יצא יפה וטבעי - בדיוק מה שרציתי. כשהקיץ הגיע, מצאתי את עצמי רובצת בחוף הים בבגד ים נורמלי כמו כולן; פתאום הרגשתי שאני יכולה ללכת בראש מורם וגב זקוף, עם חזה מובלט בגאווה, עם מחשוף וחזייה רגילה כמו כולן. ולא רק שם: גם במיטה. כבר לא התביישתי, להיפך, וזה היה שווה את זה. זכיתי בביטחון עם הגוף החדש והמשודרג שלי.
שלום ליהיא, נא להתייצב בדחיפות לבדיקה דליפת שתלים
שמונה שנים נפלאות אחר כך, ואני מתוודעת לחדשות הבוערות על שתלי הסיליקון המסוכנים. לא מספיקה לעכל את כל המידע, והטלפון מצלצל. על הקו השני נמצאת הפקידה מהמרפאה של המנתח המפורסם שלי. מסתבר שנפלתי בין הקליינטיות שהושתלו בגופן השתלים המסוכנים, ועליי לסור במיידית לבדיקת שד כדי לוודא שאין דליפה.
לומר שנלחצתי יהיה אנדרסטייטמנט. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לקבוע את התור הקרוב ביותר לפני שאני מאבדת את זה. הפכתי לאדם בלתי נסבל בעבודה: לא הייתי מסוגלת לתקשר עם הקולגות שלי, או עם הלקוחות והמשרדים שבאחריותי. לא ישנתי בלילות, הגעתי לעבודה טרוטת עיניים. כולם מסביב הבינו שמשהו לא טוב עובר עליי. בקושי תפקדתי.
בסוף הגיע יום הבדיקה המיוחל, ולשמחתי היא יצאה תקינה. אין דליפה. זה לא אומר שלא צריך להסיר את השתלים, זה רק דוחה את הקץ ומרפה מן הבהילות שבמקרה. התקשרתי שוב למשרד המנתח, שם בישרו שאכן אין סיבה לדאגה, ואפשר לנשום לרווחה. אבל זה ממש לא סיפק אותי. דרשתי להסיר את השתלים ולהגיע אליו עוד השבוע.
הדהימה אותי הקלות הבלתי נסבלת שבה דוחים אותך, לוקחים את הזמן על חשבונך, כשבעצם בגוף שלך הושתל משהו שלימים נמצא אסור לשימוש בגוף האדם ומסוכן מאד. תו התקן שניתן לשתל – אני שואלת את עצמי – על סמך אילו בדיקות בדיוק? האם אף אחד במשרד הבריאות לא טרח לבדוק את איכות וטיב השתל? לא בדקו מה הוא מכיל? למה חיכו כל כך הרבה שנים? האם משרד הבריאות נרדם בשמירה?
"שנחכה לדליפה ואז ננתח?"
מתוסכלת, גררתי את עצמי באמצע יום עבודה למרפאת הדוקטור. הוא אמר לי שינתח אותי למחרת בבוקר, למרות שהוא לא חייב לפי המלצת משרד הבריאות, כיון שאין דליפה. וואו. באמת תודה. רציתי לשאול אותו: "אז מה אתה מציע? שנחכה לדליפה ולסכנת חיים, ואז ננתח?". אלוהים אדירים. שילמתי עבור השתלים החדשים, ואז התפניתי לחלק המהנה בהחלט בתהליך: מסכת הביורוקרטיה.
התקשרתי לקופ"ח לקבל ט' 17. שם 'הוועדה המנהלית' לא אישרה לי אותו כיוון שקופת החולים לא עובדת עם בית החולים בו אמור היה להתבצע הניתוח.
"מה זאת אומרת??" צרחתי לשפופרת. "אתם עשיתם פאשלה, אישרתם משהו לא תקין, עכשיו אתם פוחדים והיסטריים מהתוצאה וההשלכות וקוראים לכולן להוציא את זה מהגוף! אז למה שאני לא אלך למנתח המקורי שלי?? הוא אחראי מבחינתי, עשה עבודה טובה בניתוח הראשון ואני סומכת עליו. לולא אילצתם אותי להחליף עכשיו שתלים - לא הייתי ממהרת לנתח. איך קורה שנפלתי בפוליטיקות הפנימיות שלכם?".
שבעה מדורי גיהינום העבירו אותי, ובסופם השאירו אותי עם שלוש אופציות: לשלם עצמאית לביה"ח בעבור הניתוח (אלפי שקלים), לעבור את הניתוח אצל הרופא הפרטי שלי (שוב, אחרי שכבר שילמתי בפעם הקודמת 17,000 שקל והכל היה בסדר. כך לפחות חשבתי), או להתנתח אצל מישהו אחר באחד מבתי החולים שקופת החולים כן מאשרת ועובדת איתם.
כמה בכיתי. כמה תסכול. וכבר שילמתי לדוקטור שלי בעבור השתלים החדשים – 2,500 שקל שאף אחד כבר לא ייקח עליהם אחריות, יספוג ויממן. דרשתי לדבר עם הרופא שלי. אולי יצליח לקמבן משהו. זה כל כך עצוב ועלוב, חשבתי. אפילו במקרה כזה, שבו המדינה לוקחת אחריות (אמנם כמה שנים מאוחר מדי), היא משאירה אותי עם ברירה אחת: לתחמן.
לא מצטערת לרגע על ההחלטה להגדיל את החזה
כל מה שרציתי היה להוציא את הפסולת הזו מהגוף שלי בהקדם האפשרי ושכל העניין יהיה מאחוריי וייראה כמו חלום בלהות אחד גדול. ובכל מקרה לא אוכל להשאיר עור מתוח ללא מילוי, שנראה כמו שני צימוקים. או פיתות. או שקיות שוקו. גם ככה אצטרך להחליף שתל ישן בחדש.
למחרת ניגשתי, על פי עצתו של הרופא שלי, למיון בבית החולים שבו הוא יכול לנתח אותי. ביקשתי להתאשפז. התלוננתי על כאבים בשד. פינו אותי למח' הפלסטיקה, שם קיבל אותי הרופא שלי, הפעם עם שתלים לא מסוכנים, בוא נקווה.
ומה עכשיו? שבועיים אחרי הניתוח והסיוט נמשך. עדיין ממשיכים לרדוף אחריי מבית החולים על כך שהגעתי ללא טופס 17, ושאני חייבת להם 8,000 שקלים. גם עבור השתלים לא שכחו לחייב אותי, למרות שרכשתי אותם באופן פרטי מהיבואן. וזה לא נגמר שם: אני גם במרדף אחרי קופת החולים שהפכה את חיי לסיוט וגיהינום ושממש לא עוזרת לי, למרות התשלום החודשי שהיא מקבלת ממני.
שואלים אותי האם הייתי עושה הכל אחרת? אולי מוותרת על כל הסיפור מלכתחילה. אבל זאת מחשבה שמעולם לא עברה לי. אני לא מצטערת לרגע שבחרתי להגדיל את החזה כשהייתי צעירה. בנסיבות אחרות כנראה שהייתי מתביישת לכתוב את הסיפור שלי. אתם יודעים, סיליקון, להוציא סיליקון – לא משהו לנפנף בו. במקרה הזה, יש מספיק אנשים אחרים שצריכים להתבייש.