שרת המשפטים איילת שקד פנתה לאחרונה לנשיאת בית המשפט העליון בבקשה למנות שופטים משני המינים בכל הרכב הדן בעבירות מין. מטרת הפנייה, כך הוסבר, היא לסייע בהתמודדות הקשה של נפגעות ונפגעי עבירות מין מול מערכת המשפט.
ההתמודדות הזאת של נפגעות עבירות מין עם מערכת המשפט מוכרת ומתועדת היטב, והיא אפילו זכתה לשם: "קורבנות משנית". בפעם הראשונה הפגיעה היא מידיו של העבריין, האנס, המטריד מינית, והפגיעה השנייה היא מצד המשטרה (החוקרת) ומערכת המשפט (הפרקליטה, השופטים). בזירות אלו לעתים שוכחים מהעובדה שגם על הנפגעת חל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וגם היא זכאית ליחס מכבד.
ל"חגיגה" הזאת מצטרפת גם התקשורת, שפוגעת לא פעם בצורה חמורה אף יותר מאשר מערכת המשפט, אם זה בחדירה לפרטיותה של הנפגעת על מנת לחפש "חומרים" או בפרסום פרטים אישיים ביותר. הנזק הנגרם חמור יותר בישראל, בה האוכלוסייה קטנה, ואין אפילו צורך בפרסום פרטי הנפגעת על מנת שחרושת השמועות תעבוד וכל אדם יוכל לקשר את הפרטים הצהובים עליהם הוא קורא ושומע.
לכאורה, כל דרך שסייע למזער את אותה פגיעה משנית היא מבורכת, אז למה בכל זאת פנייתה של שרת המשפטים מעוררת יותר תימהון מאשר הערכה?
האם שופטות הן מכילות יותר?
ראשית, סימן שאלה גדול מרחף מעל כל ניסיון של שר להתערב בפעולת מערכת השפיטה. האם למשל, בעקבות הפנייה, ייתכן שמינוי של שופט חדש ידחה משום שבאותו בית משפט יש צורך דווקא בשופטת אישה? ספק רב. קיים הבדל גדול בין דרישה לייצוג הולם של נשים במערכת המשפט, לבין הכוונה את מי יש למנות לשבת בתיקים מסוימים.
נקודה מהותית יותר נוגעת לעצם בקשתה של השרה, שבבסיסה כנראה טמונה ההנחה כי לנפגעות יהיה נוח יותר להופיע בפני הרכב מעורב, גברים ונשים. לעומת מה? הרכב שכולו נשי? הרכב שכולו גברי? והאם בכלל קיים קשר מובהק בין הג'נדר לבין התנהלות השופט או השופטת כלפי נפגעת העבירה? נזכיר כי רק בינואר האחרון פורסם כי שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב קבעה בפסק דין של תביעה אזרחית שעסקה באונס כי מתיאורה של הנפגעת לא עולה שהיה אונס, אלא שהיא אלא שהיא התאכזבה מטיב יחסי המין.
לתפיסתי, הנחת בסיס זו שגויה ואף מסוכנת. יש בה משום קיבוע סטראוטיפים ודעות קדומות המבוססים על מגדר. האם נשים שופטות הן בהכרח 'מכילות' יותר, אם נתייחס לקלישאה אפשרית אחת? כל מי שביקר באולמם של הרכבים מעורבים יוכל לומר שאין זה המקרה. אנו מכירים שופטים ושופטות שאינם מכבדים את הנפגעים ואינם מגנים על הצדדים החלשים באולמם, כמו גם שופטים ושופטות הנותנים לנפגעת תחושה שרואים אותה כאדם.
גם המחקרים אינם מחזקים את תפיסתה של שקד. ב-2014 למשל, קמיר אמנם מצאה הבדלים ניכרים בענישה בעבירת הטרדה מינית, אולם לא ברור כלל שאכן הרכבים מעורבים הם הפתרון ליחס לנפגעים באולם בית המשפט. גם אם רוצה שרת המשפטים לטעון אחרת, עליה ליזום מחקר רציני ועדכני בנושא ולא לקדם מדיניות המבוססת על מראית עין ודעות קדומות. די אם תפתח שרת המשפטים את הדו"ח אשר הוגש לשר הרווחה עוד בשנת 2009 ומאז נקבר, ובו שלל עצות מקיפות, מידי וועדה רצינית, כיצד לשפר את מצבם של נפגעים אלה, מהן עצות שבתחום שלטונה המובהק של השרה, דוגמת סיוע משפטי לנפגעים. גם הכשרות שופטים ופרקליטים מקיפות ובדיקת התנהלותם תוך ביקורת בזמן אמת הן צורך עליון.
השרה הרי לא חושבת מן הסתם ששופט יוכל לטעון כי לא התנהג כיאות לנפגעת רק בגלל היותו זכר וכי לא נמצאה באולם שופטת אישה אשר תרסנו? דומה כי דו"ח נציבת הביקורת על הפרקליטות אשר הוגש אך לפני זמן קצר רומז לשרה היכן נמצאים מקומות נוספים הדורשים תיקון מידי ומהותי עבור אותם נפגעים להם היא חפצה לעזור ובצדק. הפרקליטה מצויה הרי באולם עם הנפגע ואולי יש לדרוש ממנה להגן על הנפגעת כאשר פוגעים בה?
ד"ר דנה פוגץ' היא מומחית לזכויות נפגעי עבירה, מרכז נגה, הקריה האקדמית אונו.