לפני חמש שנים וחצי עברתי ניתוח שרוול. חזרתי הביתה יומיים לאחר הניתוח ובכיתי את חיי: למה עשיתי את זה לעצמי? זה כל כך כואב! הייתי צריכה להתחיל מחדש, כמו תינוק. להתחיל במאכלים נוזליים, אחרי תקופה לעבור לטחונים, אחרי תקופה נוספת לעבור לרכים ומעוכים ורק אז, לאט לאט, להכניס מוצקים. לחכות חצי שעה בין אוכל לשתייה, לחכות רבע שעה בין שתייה לאוכל, לא לאכול מאכלים מסוימים, לא לשתות מוגז יותר לעולם.
אבל הכאפה הגדולה ביותר שאכלתי הייתה דווקא אחרי כל הסבל, כשרזיתי וראו תוצאות. ירדתי מ-114 ק"ג ל-65 ק"ג בזמן קצר יחסית של שבעה חודשים – אבל אז נכנסתי לדיכאון, כי הבנתי על החיים הרבה דברים.
הבנתי שהרגשתי יותר סקסית והיו לי יותר מחזרים כשהייתי שמנה.
שגברים לא התנהגו אליי חרא כי הייתי שמנה, אלא כי הם פשוט היו חרא.
שחברות לא היו חרא כי הייתי שמנה, אלא כי ככה הן היו.
שבוסים בעבודה לא התעמרו בי כי הייתי שמנה, אלא כי נפלתי על בוסים גרועים.
שלא הצלחתי בלימודים לא כי הייתי שמנה, אלא כי המורה העביר שיעור בצורה אגרסיבית או כוחנית ולי יש בעיה עם כוחנות.
משהו משך אותי דווקא לאנשים האלה, וזה לא היה השומן, זה בטוח. זה משהו בפנים. הבנתי שאי אפשר להאשים את העולם או את השומן, והבנתי שהאופי שלי הוא שמושך אליי אנשים מסוג זה.
אל תאשימי את ההשמנה שלך או את הגוף שלך במה שקורה בחייך. זה לא המראה החיצוני שעושה אותך, לצערי. את תאכלי סרט רציני אם תרזי ותרגישי שאיבדת את הייחודיות שלך. כבר לא תהיי הבחורה שכולם מסתכלים עליה כשהיא נכנסת לחדר, כי תהיי רזה "כמו כולן", כבר לא מיוחדת.
גברים מתביישים יותר בבחורות שמנות, זה נכון. את אף פעם לא מספיק טובה כדי שהוא יציג אותך בפני משפחה וחברים. אבל זה לא בגללך, זה לא באמת כי את שמנה. זה כי החברה שלנו מכתיבה את זה, ורק כשתרזי תביני את זה.
כיום, בגיל שלושים, אני מבינה דבר שמעולם לא הבנתי: אין מה להתבייש בגוף שאינו "מושלם". הדבר היחיד שיש להתבייש בו זה אופי מחורבן.