עוד כששפרה קורנפלד סרגה את דרכה לתיכון ממלכתי-דתי בירושלים, ישבה אומה תורמן, בתספורת קארה שחור עם פוני, בדיינר מול ג'ון טרבולטה בקאמבק הקולנועי הגדול שלו. הוא מתחיל לגלגל סיגריה ושפתיה האדומות קוראות לו: "אתה יכול לגלגל אחת בשבילי, קאובוי?". הוא עונה לה: "את יכולה לקבל את זאת, קאוגירל", ומושיט לה את הסיגריה. המתח המיני מיתמר גבוה יחד עם העשן שנושפת אומה בעיניים מצועפות מסתוריות. כוחה של סיגריה.
נשים מעשנות נתפסו מאז ומתמיד כדמויות חריפות וסקסיות בטירוף, ולא רק ב"ספרות זולה". אפשר ללכת הרבה אחורה אל סרטי הפילם נואר בשחור לבן, שבהם הפאם פטאל התורנית מחזיקה בידה השברירית את מקל הניקוטין ופולטת את שורות הטקסט שלה באובר דרמטיות מפוארת. למדנו שלעשן זה סוג של קטע. אנחנו מעשנות כי זה סקסי, אבל גם כי לפעמים נורא משעמם. אנחנו מעשנות כשאנחנו נבוכות כשגבר ניגש אלינו בפיק אפ בר, אנחנו מעשנות כשיש לחץ קטסטרופלי בעבודה, אנחנו מעשנות כי יש לנו תסביך אוראלי. אנחנו מעשנות כי אנחנו אוהבות סיגריות ושונאות אותן באותה מידה, בערך כמו היחס שלנו כלפי גברים. אבל אנחנו בהחלט יכולות בלי זה. בלי סיגריות, כמובן.
זהירות: העור שלך יזדקן
אני אומרת שאנחנו יכולות כי אני הצלחתי. כן, הייתי מכורה. ווינסטון לייט, חפיסה ליום-יומיים במשך כמה שנים טובות. הסיגריה הפכה, במובן כלשהו, לחברה נורא טובה שלי. היא סיפקה לי שעשוע, משהו להתעסק בו עם הידיים, עם הפה. בשלב מסוים היא בעצמה הפכה להיות לסממן הסקס אפיל שלי (בתוספת באמת מינורית של איליינר ועקבים). הסתמכתי עליה בשעות קשות. נהניתי מכל שאיפה, וכל פליטת עשן הפכה אותי בדמיוני בן רגע לאיזו אלילה קולנועית או משוררת מיוסרת.
הייתי יושבת עם הלפטופ בבית קפה, מקשקשת רשימות מכולת על הוורד בפנים רציניות, מציתה, שואפת, נושפת בכל הכוח. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי. לא כי אני לובשת את השמלה המהממת הזאת, לא כי השיער שלי מתנפנף ברוח הקלילה של ינואר, רק כי השפתיים שלי מושכות את האש. כמעט הכתה בי פרנויה קלה. בדלים עם סימני ליפסטיק נערמו במאפרה, אני עונה למיילים ובינתיים העולם נעצר. המלצרית בוהה בי משל הייתי אחוזת טירוף, אך אני בשלי: המצלמה מתמקדת בי. אני השחקנית הראשית, מגלמת את עצמי בתפקיד חיי. מחשבה אחת התרוצצה לי בראש בהיפומאניה: אני חייבת להמשיך לעשן. אני משעממת כשאני לא.
ואז, כמובן, הגיע הרגע המכונן. לעשן זה לא בריא. את זה ידעתי. גם את האזהרות על קופסאות הסיגריות כבר שיננתי בעל פה. שמעתי על מחלות לב טרשתיות, סרטן ריאות והרגשתי את הסירחון שנדבק לשיער ולא מרפה גם אחרי כמה שעות טובות. מה שאותי הבהיל, ממרומי גיל עשרים פלוס, הייתה אחת האזהרות על אחת החפיסות החדשות שקניתי: "מחקרים רפואיים קובעים כי עישון מאיץ את הזדקנות עור הפנים".
באותו יום בדיוק אמא שלי אמרה לי שבאמת לא כדאי לי לעשן וגם לא לשתות מקשית, כי התנועה הזאת, היניקה, גורמת לקמטים סביב הפה. נחרדתי. מבוהלת, מיהרתי אל המראה והתחלתי לחפש סימני הזדקנות על עורי החיוור. זיהיתי קמט אחד, קטן, בזווית של הפה, שאותו החלטתי להחשיב לגומת חן, ובאותו רגע ויתרתי על הלוקסוס המעופש הזה. מטעמים אגואיסטיים בלבד החלטתי שבעוד 20 שנה אני מעדיפה להיות אישה חלקה ובריאה ללא קמטים מיותרים, מאשר לסחוב עמי את תופעת הלוואי המדאיגה הזאת. אחר כך נזכרתי פתאום שעישון גם מצהיב את השיניים ומזיק לסביבה, והפכתי את עורי (שטרם התקמט לכדי פיסת נייר מעוכה). החלטתי להפסיק.
ונעבור לגמילה מעישון
בגלל שקל להגיד וקשה לעשות, הכנתי לעצמי – ולכל מעשנת שרוצה לשים לזה סוף, תכנית גמילה. זה בא בשלבים – השיטות הראשונות אינן גמילה במלוא מובן המילה, אלא דרכים יצירתיות להפחית בכמות העישון. זאת התוכנית שגמלה אותי, אתן מאוד מוזמנות לנסות גם:
תיאורית הסימון: תיאוריה זו גורסת כי אם תספרי את מספר הסיגריות שאת באמת, אבל באמת חייבת לעשן כל יום, ותקציבי לעצמך כמות מדויקת, תעשני פחות. בפועל, כמובן, את מפלחת שאיפה פה, נשיפה שם, ולכן כדאי לסמן כל סיגריה, על ידי כתיבה על הסיגריה לשם מה היא משמשת. "עם הקפה של הבוקר", "אחרי ארוחת צהריים", "אחרי סקס", "משעמם לי", "בזמן משחק סוליטר סוער" או בכל רגע אחר שבו את יודעת שתחפצי לעשן. אולי תקבלי מבטים תוהים בזמן שאת מוציאה את הקופסה ומחטטת אחר הסיגריה המסומנת של ארבע בצהריים, אבל זה בהחלט מחיר ששווה לשלם.
די לשופינג!: דרך אחרת להפחית בעישון היא לא לקנות קופסאות. לא משנה אם את בחורה של מרלבורו מנטול או פרלמנט לייט, מעתה והלאה הכריזי כי חפיסות סיגריות מכל סוג שהן לא מתקרבות אליך לבית, לתיק ובטח שלא ליד. הרי כל המעשנות מכירות את הסיטואציה, שבה נשארות לך ארבע סיגריות בקופסה, וכדי לסגור את העסק את מעשנת את כולן. בשרשרת. כדי להימנע מההרגל המגונה הזה, מותר לך לבקש סיגריה מחברה בבית קפה או לגנוב שאכטה במסיבה, אבל הנקודה היא שאלה לא יהיו הסיגריות שלך. ברגע שתאבדי שייכות על הקופסאות, ייתכן שהן לא יקסמו לך כל כך.
אוויר נקי: רגע ללפני שעוברים לגמילה עצמה, את יכולה להגביל את היציאות שלך למקומות בילוי שבהם העישון אסור. צאי לעזריאלי, לכי לראות סרט בקולנוע, בקרי חברה שזה עתה ילדה תאומים. נכון שכשאת יודעת שאסור דווקא מתחשק לך, אבל מתוך כבוד ונימוס אלמנטרי לא תוכלי לשלוף את הקופסה ולפזר טבעות עשן כשאת מבקרת את סבתא שלך בבית אבות. ראי את עצמך כשליחה של רצון טוב שמתנגדת לעישון פסיבי ורוצה לשמור על טוהר האוויר. בדרך את יכולה גם לחבק איזה עץ.
מפריחים עשן: הגענו לגמילה. אין ברירה, צריך לעשות את זה בשיטה המיושנת אך היעילה ביותר: קולד טרקי. זהו, נגמר. עישון הוא התמכרות, וכמו בכל התמכרות, השלב הראשון בגמילה ממנה הוא לא רק להודות שאת מכורה, אלא גם לבצע ניקוי רעלים יסודי. הווה אומר – הפטרי מכל אביזרי החישוש שלך בבית. את הסיגריות את יכולה להטביע באסלה, את המאפרות הפכי לצנצנות דקורטיביות לסלון ואת המצתים השאירי במטבח ליד הגז. אחרי שסיימת, טפחי לעצמך על השכם, פנקי את עצמך בשוקולד, ואז, כשהאנדורפינים יתחילו להשפיע, שלבי רגליים ברגיעה והחליטי החלטה: אני עם הסירחון הזה גמרתי.
הימים הבאים לא יהיו פשוטים, אבל תוכלי להימנע אט אט מהקרייבינג ההיסטרי שיבוא לך כשתראי פרחה מוציאה את האל.אם לייט שלה אל מול עיניך המשתאות. שנני לעצמך "אני חזקה, אני כל יכולה" והיכנסי לאגו טריפ אם בא לך. הרצי לאחרים איזה מזל נפל בחלקך שהצלחת להפסיק, ועם החשיבה הקוגנטיבית הזאת בטח גם תתחילי להאמין בזה. העיקר שלא תכניסי לפה את המקל המקולל. היי בטוחה והשתדלי להתמיד ולהתאמץ. עד שייצא עשן.