מיכל אבידור, אשה יפהפיה ומלאת חיים בת 31, מתארת בעמוד האישי שלה בפייסבוק את הרגע בו נודע לה לראשונה כי יש לה גידול סרטני בראש. הפוסט המרגש, הכתוב בכישרון רב ובהומור, קיבל עשרות אלפי צפיות וכ-4,000 לייקים בתוך פחות מיממה. אנו מביאים אותו כאן במלואו, באישורה של מיכל.
עוד בערוץ הנשים:
- איך פועלת דיאטת 123 של עינב בובליל?
- 5 הקייטרינגים שיובילו את עונת החתונות הקרובה
- "בגיל חצי שנה אמרו לאמא שלי שאני שמנה וצריכה לרזות"
ידעתי שמשהו לא טוב קורה
"הרגע הזה שמודיעים שיש לך סרטן.
מוריד דמעות? בהחלט. התמונה הראשונה שעלתה לי בראש זו אני עם קרחת.
פחות מחמיא.
הייתי באמצע ישיבה בעבודה, ופתאום איבדתי תחושה ביד שמאל. לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל אחרי רבע שעה, גם צד שמאל של הפנים שלי איבד תחושה. הייתי הכי בשליטה שיכולתי אבל הבנתי שמשהו לא תקין, והדמיון שלי כבר רץ לכיוון של שבץ מוחי, שיתוק וגרירת רגל.
עוברת עוד חצי שעה והראש שלי מתחיל לכאוב, ואני לא אחת שסובלת מכאבי ראש. בשלב הזה יצאתי להסתכל במראה על הפנים שלי, לראות שהכל במקום. הוצאתי חברה מהישיבה ואמרתי לה שמשהו לא בסדר. היא אמרה שזה כנראה התקף חרדה.
לא קניתי. התקשרתי למוקד ואמרו לי להגיע בדחיפות למיון. נסענו יחד במונית לתל השומר, לא התקשרתי לאף אחד, ואני יודעת שמשהו לא טוב קורה. אחרי כמה שעות נשארתי לבד ולא רציתי שאף אחד יבוא, עד היום לא ברור לי למה.
שתים עשרה שעות במיון - חשד לאירוע מוחי. קיבלתי אספירין, עשו לי CT ושלוש בדיקות נוירולוגיות אחת לכמה שעות. הכל תקין. בבדיקה האחרונה, באחת בלילה, אמרה לי הנוירולוגית המתמחה שהיא רוצה לשחרר אותי. בשלב הזה, הייתי אמורה להיות שמחה ורגועה ולעוף משם במהירות האור. במקום זה אמרתי לה שמשהו לא בסדר בגוף שלי ואני מתעקשת על אשפוז. למחרת, בביקור הרופאים, משהו בדגדוגים של הבדיקה הנוירולוגית לא הסתדרו לרופא הבכיר ונשלחתי ל-MRI.
אחרי עשרה ימי אשפוז בתל השומר, יותר מדי בדיקות, פגישה דחופה עם הרב פירר ובחירת רופאה מדהימה אחת שמלווה אותי עד היום - עשיתי ביופסיה. כאילו הגוף שלי היה שם, אבל אני לא ממש הייתי נוכחת. הייתי צריכה לשמור על פאסון סבבה ליד כולם, גם אם כל מי שדיבר או נפגש איתי בתקופה הזו היה עם עיניים אדומות מבכי.
המבט שיש לכם בעיניים כשאני מספרת שיש לי סרטן
שלושה חודשים לקח לי עד שנכנסתי לאתר של האגודה למלחמה בסרטן, ועוד לא מעט זמן בשביל להצליח להגות את שם הגידול שלי – אוליגודנדרוגליומה. גידול סרטני במוח, דרגה 2, הרע במיעוטו. קצב גדילה איטי, טווח של 11-13 שנים לגדילה, מתוכן עברו כבר שנתיים, בדיוק היום.
הרע – חלקו יושב באזור מסוכן ולכן לא ניתן להוציא אותו בשלמותו. מה עושים? מעקב MRI אחת לארבעה חודשים + כדורים מונעים התקפים אפילפטיים. האפשרויות (ציירו לכם תרשים זרימה): כל עוד נמצא ב-MRI שהגידול סטטי, ממשיכים ל-MRI הבא. כשהוא יגדל – שימו לב - שתי אופציות:
1. גדל באזור המסוכן – לא ניתן לנתח ומתחילים טיפולים כימותרפיים. באסה.
2. גדל באזור הלא מסוכן - יהיה אפשר לעשות ניתוח, שיקום, הקרנות. באסה.
ואחרי כל הפרטים הטכניים, צריך לדעת איך להתמודד עם הרגשות, והפחדים, ואם לספר או לא ולמי ומתי. אז הנה, החלטתי שאני מספרת כי אני לא טובה בלהסתיר, וזה חלק מחיי – לטוב ולרע. או כמו שפורטיסחרוף דייקו: 'כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר. אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר'.
כבר שנתיים אני עוברת תהליך, בעצם כל מיני תהליכים במקביל שמתחברים לתהליך אחד גדול שנקרא מיכל. החל מבירוקרטיה מסריחה בכל משרד ממשלתי שרק תרצו (אל תתחכמו), דרך אימוני הריצה שגרמו לי להאמין ולהיות גאה במטרות שהצבתי לעצמי ועדיין מציבה. לימודי הכתיבה, שבאופן מפתיע ומרגש מפגישים אותי בכל פעם מחדש עם הסרטן, והדובדבן שבקצפת – היותי אמא לרועי ומעיין, שמצד אחד אין להם מושג מכלום, ומצד שני הם מרגישים הכל.
כל אחד מגיע עם התיק שלו, ויש מצב ששלי מעט כבד לגיל 31. התהליך הזה יסתיים כשכבר לא אצטרך את התחפושת הזו - בלי אויב ובלי אדם אחר. לספר לכם זהו אחד השלבים בדרך לשם. מאז הגילוי קשה להפתיע אותי או להפיל אותי מהרגליים עם סיפורים מדהימים, ואני צוחקת המון על הסרטן – שלי ושל אחרים, כי זו הדרך בה אני מתמודדת. לדוגמא, בטופ שלוש שהכי מצחיק אותי הוא המבט בעיניים שיש לאנשים כשיוצא לי לספר להם שיש לי סרטן (לעולם לא 'המחלה', זה לא הארי פוטר פה).
אני לא מפחדת מהמוות, כי זו לא אופציה. נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. הרבה יותר מסריח להיות משותקת חצי גוף ולהקיא מהכימו, או מההקרנות, או גם וגם. ראיתי את זה קורה לאנשים גיבורים וחזקים ממני שקבורים עכשיו תחת מצבות יפות. הגיבור אהוב עליי אפילו מצמיח לעצמו עץ צמוד, כדי שתהיה לו ריאה ירוקה ליד הבית. תמיד אמרתי שאתה גדול מהחיים.
שלב הקרחת הולך להיות קורע
אני מפחדת שיהיו לי שקיות שחורות מתחת לעיניים, שלא יהיו לי גבות וריסים ובעיקר שאהיה קירחת, כי אז כבר לא אוכל להפתיע אף אחד בעובדה שיש לי סרטן. כולם כבר ידעו לבד ופחות יצחקו. אולי גם אני.
אני מפחדת משיחות עם עצמי.
אני הכי מפחדת משיחה עם הילדים. מצד אחד, אולי כדאי לגידול לגדול ממש עכשיו, כך שאסיים את כל ענייני ההחלמה כשהם עוד קטנים ולא צריך להסביר להם בצורה כל כך מפורטת, ובמקביל, אוכל לשמור עליהם עטופים בצמר גפן.
מצד שני, לא רוצה שזה יקרה עכשיו, אני בשיא שלי! לא בא לי את החרא הזה עכשיו. ואז מה? הילדים יגדלו, ואז אצטרך לספר להם שיש לי סרטן, והם כבר ידעו לבד, כי יש גיל כזה שכבר יודעים לבד. ואיך מסבירים להם שבגיל 31 כתבתי צוואה?
נחשפתי. זה לא פשוט. ומה אני רוצה בעצם? לא תראו תמונות שלי מצניחה חופשית בניו-זילנד, קופצת באנג'י בתאילנד, אסמטית על פסגת האוורסט, צוללת עם כרישים בפיג'י או רוקדת סלסה איפה שזה לא יהיה, כי תכל'ס – אין לי כסף.
אני אפילו אחסוך לכם משפטים סטייל 'אל תחכו שתיפול עליכם פצצה כדי שתתחילו לחיות', כי זה בולשיט. מדי פעם כשיתחשק לי, אעדכן מה קורה איתי. בטוח שאצחק, ויכול להיות שאתם לא, ואני אבין - בתנאי שתבינו אותי. בקשה קטנה – יש לי ראש גדול, ליטרלי. כשיגיע שלב הקרחת אני מצפה מכם לצחוק עליי, כי זה יהיה קורע. לטיפולכם המסור.
יש לי פיניקס על הכתף, שהוא תזכורת לזה שאין דבר שלא ניתן לצמוח ממנו. בריאות, חברים. וכמו שאבא שלי מוסיף ואומר – 'את כל השאר כבר נקנה'."
