"הי ג'ורג'!" קורא הבוס בנימה מזלזלת, וכל הנוכחים בישיבה מפנים את ראשם. "האוקיינוס התקשר. נגמרו להם השרימפס!". כולם מתפוצצים מצחוק, וג'ורג' קוסטנזה, המום מהפתעה והשפלה, רק בוהה בהם. המוח שלו ריק, אין לו מושג איך להגיב בסיטואציה כזאת, והמבוכה משתקת אותו. רק אחר כך, בנסיעה הביתה, כשהוא יושב לבדו באוטו רותח מזעם, מגיעה ההארה: "זהו זה! הייתי צריך לענות לו 'חנות האידיוטים התקשרה, נגמרו להם האתה!' זה היה יכול להיות מושלם!".

לא סתם מדובר באחד מקווי העלילה הפופולריים ביותר של הסדרה "סיינפלד". קל מאוד להזדהות איתה. לכולנו זה קורה, ברגע האמת אנחנו קופאים, ממבוכה או מהפתעה, ורק שעה אחר כך הולמת בנו חוכמת חדר המדרגות: פאק, זה מה שהיינו צריכים לעשות. כל כך פשוט, כל כך מתבקש. למה לא עשינו את זה? למה לא ענינו לבוס כגמולו? למה לא עקצנו בחזרה את מי שהעליב אותנו? למה לא נתנו סטירה מצלצלת למי שצבט לנו בישבן?

בעצם, הסוגייה האחרונה לא מוכרת ומובנת לכולם. אחת התגובות הנפוצות לסיפורי הטרדה מינית שמתפרסמים בתקשורת היא "למה לא פשוט נתת לו סטירה". למרבה הפלא זו לא רק תגובה של גברים, שבדרך כלל חווים פחות הטרדות מיניות מנשים, גם נשים מדי פעם מכריזות בגאווה: "מה הבעיה, כשמישהו אומר משהו לא במקום אני מעיפה לו סטירה, או פשוט עונה לו תשובה עוקצנית ששותלת אותו במקום".

אכן, כל הכבוד לכן. אתן ג'דאיות, אתן חבר'המניות, אתן וונדר-וומניות, אתן הג'ורג' שהיה עונה לבוס על המקום "אה כן? וחנות האידיוטים התקשרה", הופך לו את קערת השרימפס על הפרצוף ויוצא מהחדר לקול תשואות הנוכחים. זו, ללא ספק, התגובה הנחשקת והקולית ביותר כשמישהו מנסה להשפיל אותך.

אבל מה לעשות שזה לא מה שקורה בדרך כלל. רובנו אנושיים, רובנו ג'ורג' קוסטנזה. וכשמישהו, בעיקר אם הוא הבוס או בעל סמכות אחרת, פוגע בנו, אנחנו קופאים. לא, זה לא קטע של בנות, וזה אפילו לא קטע של הטרדה מינית. זה קטע של אנושיות. ככה אנחנו: מתנהלים בביטחון רק כשיש לנו ביטחון. אבל כשסיטואציה כלשהי מתהפכת עלינו במפתיע – הבוס משפיל אותנו באמצע ישיבה, החבר הכי קרוב פוגע בנקודה רגישה לפני כולם, הידיד הטוב פתאום מנסה לנשק בכוח, הקולגה האדיב פתאום שולח יד – הביטחון נעלם, וכל כישורי האלתור שלנו יחד איתו.

פתאום אין לנו מושג מה עושים. להתעלם? להעמיד פנים שהכול בסדר? לתקוף? להגיד משהו מגניב? ואם כן, מה? ואולי זה היה בצחוק ואנחנו מגזימים? ואולי זה היה ברצינות אבל לא כדאי להסתבך איתו? ועד שהמוח מתחיל להפשיר מההלם אנחנו כבר באוטו, נוהגים הביתה, צועקים "חנות אידיוטים, זה מה שהייתי צריך לומר לו".

גם עכשיו, אחרי שפורסמה ההחלטה להגיש כתב אישום נגד משה איבגי, צפים מחדש כל גאוני ה"אני הייתי פשוט מעיף לו סטירה, מה הבעיה". ברור שהיית. ומחר, כשהמנכ"ל יקפוץ למשרד ויטיח בך הערה מעליבה במיוחד, אתה פשוט תעיף לו סטירה. ברור. או שתענה לו בשלווה "אם אני מטומטם, הרי זה רק מפני שהיה לי מודל מושלם של טמטום כמוך ללמוד ממנו אדוני המנכ"ל", ותצא מהחדר מכרסם תפוח באדישות לקול תשואות הנוכחים.

ברור. בכלל לא תבהה בו מסמיק ומזיע ותגמגם בהתרפסות משהו דבילי ומנסה-להצחיק שאחר כך תשנא את עצמך שאמרת. אתה מלך, אתה קר רוח כמלפפון, יש לך מאה משפטי מחץ בשלוף לכל השפלה שתנחת עליך במפתיע. ברור ברור ברור.

כדאי להפסיק לדבר על קיפאון כמונח ששייך לתחום ההטרדות מיניות, כי נשים הן לא יצורים פלאיים עם מערכת נפרדת של תגובות ורגשות, והטרדה מינית היא לא תופעה אקזוטית ממדור הפלילים. את כולנו משפילים, את כולנו תופסים לפעמים לא מוכנים, וכולנו קופאים, למעט אותו תותח שנון וקשוח מהפיסקה הקודמת.

כולנו חולמים להיות זה שיפתיע באגרוף מיומן את הבחור שחטף לנו את הארנק ברחוב, אבל בפועל רק נעמוד שם כמו מטומטמים ונצעק "היי, היי". אז די לעוף על בחורות שקפאו או רק צחקקו במבוכה כשמישהו ליטף או נישק או לחש וידוי חרמני, כי גם אתם עושים את זה, כמעט כל יום. ואם התמזל מזלכם ונולדתם ג'יימס בונד, גלו קצת יותר הבנה כלפי הג'ורג'ים של העולם. חדרי המדרגות מלאים בהם.