חתול רואה בכל בנות המין השני יפהפיות. הוא לא בוחן את צבע האוזניים או אורך הזנב של הנקבה שבה הוא חושק, אלא להפך – אצל רוב בעלי החיים, מי שצריך לעמוד בסטנדרטים אסתטיים נוקשים הוא דווקא הזכר. אצל בני אדם, המצב שונה בתכלית: "חוקרים רבים טוענים, שיופי הוא תוצר תרבותי שרירותי שמשתנה מחברה לחברה ומושג היופי האוניברסאלי אינו קיים", אומר ד"ר נמרוד פרידמן, מומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית. "מצד שני, מחקרים בין-תרבותיים מקיפים סותרים את הטענה הזו, ומראים בבירור שהעדפות היופי דומות באופן כללי בכל החברות, ומעבר לכך – תרבויות שונות שופטות יופי בצורה דומה מאוד".
עוד בערוץ הנשים:
- למה מאות נשים צעדו חשופות חזה בניו יורק?
- בשם היופי: שינויי הגוף הקיצוניים בעולם
- נסיכות דיסני מקבלות קו מותניים ריאליסטי
ואכן, המראה הנשי האידאלי ומודל היופי השתנה לאורך ההיסטוריה, אך תמיד התבסס על כללים המוכתבים מן הטבע והאבולוציה: אידאל היופי הנשי תמיד דרש מנשים לשדר בריאות, חוזק גופני ופוריות, בשילוב תכונות האופייניות לילדים כגון עור חלק ונטול שיער או קול גבוה ורך.
אידיאל יופי? תאשימו את האבולוציה
עם הזמן ובעזרתה של האבולוציה, כאשר הפרימאטים הפכו לבני אדם, הזדקפו והתחילו ללכת על שתיים ולא על ארבע, עברה תשומת הלב הזכרית מהישבן לחלק העלין והקדמי של הגוף הנקבי, וליתר דיוק: החזה והשפתיים.
קיים הגיון אבולוציוני, לפיו גברים נמשכים לנשים צעירות שרק הגיעו לבשלות מינית. הצעירות נתפסות כבריאות יותר והשנים בהן יהיו פוריות ארוכות יותר. כל סממן שמעיד על כך שהאישה צעירה נחשב לאטרקטיבי ויפה: עור חלק ומתוח, שיער שופע ושדיים מוצקים הם עדויות מהימנות לגילה הצעיר של האישה. מחקרים בין-תרבותיים מקיפים מראים, שבכל חברה שאי-פעם תועדה, יופי חיצוני הוא גורם המשיכה הבולט ביותר בבחירת בנות זוג, כשנשים בתחילת שנות העשרים לחייהן (שיא פוריותן), נחשבות לאטרקטיביות ביותר.
"אם נסקור יצירות האמנות לאורך ההיסטוריה, ניתן יהיה להצביע כמעט בוודאות באילו תנאים חיו האנשים האחראים על היצירות, ומה עיצב את המודלים ליופי של אותה התקופה. מצב סוציו אקונומי יציב ומלא רווחה הוביל לאידיאל יופי שדוף, כפי שמוכר לנו בעת הנוכחית. מאידך, בעולם המערבי חוסר יציבות ביטחונית, פוליטית וכלכלית הובילו לכמיהה לאישה הבריאה והמלאה, ששידרה יציבות בריאותית ומינית".
אז איך השתנה אידאל היופי הנשי, ובפרט – החזה הנשי המושלם לאורך ההיסטוריה? הסקירה המלאה - לפניכם.
1500 לפני הספירה
"האידיאל לאותה תקופה היה יופי קלאסי, שנבע מסימטריה ויחס מתמטי נכון בין איברי הגוף השונים", מסביר ד"ר פרידמן. "מדובר בגוף אתלטי בנוי היטב, עם דגש על פרופורציות מושלמות והרמוניה. הפסל 'אפרודיטה מקנידוס', שהציג לראשונה האמנות היוונית דמות של אלה עירומה, מציג שדיים נוקשים ושריריים, קטנים יחסית אך זקופים מאוד"
1000 לפני הספירה
"בתקופה של מלחמות בלתי פוסקות, שמשפיעות כמובן על איכות החיים הבסיסית ביותר ועל הריבוי הטבעי של האוכלוסייה, נוצר מודל של אישה פחות אתלטית, ויותר דשנה ופורייה. לדוגמה, תיאור היפהפייה מאגדות 'אלף לילה ולילה': 'שתי ידיים עגלגלות וחלקות... שני שדיה בדומה לקופסאות תכשיטים עשויות מאבן. הבטן שלה שופעת ומלאה בקימורים כמו גלוני בד שיפון...'
המאה ה-12 וה-13
"עליית השפעתה של הדת וחוקי הצניעות הנוקשים, יחד עם תנאי חיים קשים שכללו רעב מתמיד, מחלות וצפיפות אוכלוסין, יצרו אידאל נשי מעודן, צנום ומכובד, ללא סממנים מיניים בולטים. הדמויות הנשיות באמנות קרות, חיוורות וכחושות, השיער ורוב חלקי הגוף מוסתרים היטב בבגדים".
סוף ימי הביניים
"הרעב הגדול של השנים 1315-1317 הכה את יבשת אירופה בעוצמה, ומיליוני תושבים נספו מרעב. האוכלוסייה של אירופה דאז הצטמצמה בחצי ובאזורים מסוימים שרדו רק שליש מהתושבים", מספק ד"ר פרידמן רקע. "בהתחשב בירידה כה דרמטית בשיעור האוכלוסייה, אידיאל היופי היה חייב להשתנות והנשים בעלות החזות הרזה והחיוורת הוחלפו בנשים מלאות ושופעות, בעלות חזה בולט, אגן רחב ובטן עגלגלה. גם ביצירות של אותה התקופה ניתן לזהות פרופורציות כמעט מושלמות של חזה האישה (בינוני וזקוף) ביחס לשאר חלקי הגוף, אשר מוצגים כשופעים יותר".
הרנסנס: 1500-1800
עם תום ימי הביניים, הגיעה הסגידה לגוף נשי מלא לשיאה – והישבנים העסיסיים שפיארו את יצירות האמנות היו שוברים את האינטרנט (לו היה קיים באותה תקופה) לא פחות מאחוריה של קים קרדשיאן. "החזה האידאלי באותה תקופה היה במידה C של ימינו ואף למעלה מכך", מאבחן ד"ר פרידמן. "הגוף הפך ליותר ויותר שופע. האידיאל לאותה תקופה היה נשים שמנמנות, שנהנות ממותרות החיים עם דגש על חושניות וערום. אחרי חשכת ימי הביניים, החזיר הרנסנס את גוף האדם אל המרכז. התקופה התאפיינה בעלייה מתמדת במשקל- הדמויות הנשיות החלו לצבור קילוגרמים וקימורים, תופעה שהגיעה לשיאה בתקופת הבארוק. בתקופה זו אידיאל היופי הציג נשים מלאות גוף, אך החזה תועד עדיין בגדלים בינוניים (אבל בצורה עגולה ועומדת לתפארת), והיה נראה קטן ביחס לפרופורציות הגוף".
נשים באותה התקופה ניסו לשמור על שדיהן שלא יהיו "גדולים ומכוערים". בהיעדרם של ניתוחי הרמת חזה, השתמשו נשים במיני מרקחות ביתיות: על טיב המוצרים לא נתווכח, אך ביניהם היו מי פרג ותמיסה עשויה מקיסוס, שמן ורדים וקמפור. ז'אן ליבו, מחבר הספר "שלושה ספרים על ייפוי גוף האדם" ( Trois Livres pour I'Embellissement du Corps Humain) מציע מתכון: "זו שיש לה שדיים קטנים ומוצקים ותרצה לשמור עליהם ככאלה, תכתוש זרעי כמון , תערבב את האבקה במים עד שתיווצר עיסה, תיתן את העיסה על שדיה ואחר כך תחבוש אותם בהידוק ברצועת בד טבולה במים ובחומץ...". באותה תקופה התפתחה תופעה שצברה תאוצה: בנות המעמד הגבוה סירבו להניק את ילדיהן, על מנת לשמור על השד וצורתו, מה שהוביל להתפתחות מואצת של תעשיית המינקות בשכר.
המאה ה-19
המחוך הראשון אמנם יוצר במאה ה-16, אך רק בתקופה הוויקטוריאנית, במאה ה-19, הוא זכה להכרה ואהדה המוניים. המחוך נועד לחנוט את גוף האישה ולייצר גזרת שעון חול לא מציאותית, ובמאה ה-19 בחרו נשות העולם לדבוק באופנה המחניקה. תנאי המחייה ההולכים ומשתפרים, בליווי התפתחות מואצת של כלים טכנולוגיים, הפכו את האופנה ליותר מתוחכמת ומושקעת, והבגדים חשפו יותר מאי פעם את החלק העליון של הגוף (החצאיות עדיין ארוכות ומנופחות) – באופן זה נעשו השדיים למרכז הבלתי מעורער של תשומת הלב. ה"טיימס" הלונדוני אף הקדיש כתבה לתופעה ב-1799, וציין כי "לאופנת השדיים המזויפים יש לפחות מעלה אחת , שהיא מאלצת את היפות האופנתיות שלנו ללבוש משהו" .
"לא רק שהחזה הנשי הפך למרכז - הוא הפך כמעט לאובייקט הפיזי היחיד שקיבל ביטוי", מסביר ד"ר פרידמן. "שדיים מלאכותיים או 'משפרי שדיים' היו בשימוש נרחב בתקופה הזו. לאלו שלא רצו ששדיהן ייעלמו כאשר הן פושטות את המחוך הוצעו טיפולים להגדלת השדיים: ערכה אופיינית לשימוש ביתי לטיפוח השדיים כללה צנצנת קרם, בקבוק תרחיץ ומכשיר דמוי פומפה, והבטיחה הגדלה של שתי מידות לפחות תמורת מחיר מופקע".
תחילת שנות ה-20
"בתחילת המאה ה-20, לבלבו ניצני הפמיניזם. נשים קיבלו זכות בחירה, גזרו את השיער, הורידו את נעלי העקב ושרפו את המחוכים (ואת החזיות בחלק מהמקרים)", מסביר ד"ר פרידמן. "האישה האולטימטיבית הייתה אז בעלת גוף נערי, תספורת מודרנית וללא מותן מודגשת. בנוסף , הטרנד הושפע רבות מתרבות הבלט, שהלהיבה רבים. רקדניות הבלט היו מאופיינות במבנה גוף דקיק ושטוח חזה, ותעשיית הגיבה בחזיית 'תחבושת', ששיטחה את השדיים. גם מלחמת העולם הראשונה השפיעה על הדימוי הנשי הרווח: האישה נאלצה לקחת על עצמה חלק מתפקידיו של הגבר, יצאה לעבודה והחזות האידאלית השתנתה בהתאם, ונהייתה יותר יוניסקסית ופחות 'נשית מובהקת'".
בשנות ה-20 החלו לבצע ניתוחי הקטנת חזה – אך למרבה האירוניה, הניתוח הראשון בוצע דווקא בגבר, נסיך צרפתי שסבל מגינקומסטיה – תופעה שבה גברים מצמיחים שדיים של ממש, על רקע של חוסר איזון הורמונלי, ליקויים בתפקוד הכבד והכליות או נטילת תרופות מסוימות. אחריו, החלו גם נשים שופעות מדי לטעמן להתנתח, כדי להשטיח את החזה ולהתאים לסטנדרטים המקובלים של התקופה.
שנות ה-30-50
"מלחמת העולם השנייה והדילול הגס בכמות האוכלוסייה הגברית יצרו תחרות אכזרית בין הנשים", מסביר ד"ר פרידמן. "נשים השקיעו משאבים עצומים בתחזוק הנשיות שלהן, והמודל האידאלי היה אמנם שופע ונשי יותר מהתקופה הקודמת, אבל עדיין לא רנסנסי, אלא חטוב ובריא למראה. מרלין מונרו השפיעה עמוקות על התודעה הנשית והגברית יחד. נשים יפניות דקיקות ושדופות חיפשו אפשרויות להגדיל את החזה, על מנת למצוא חן בעיניי החיילים האמריקאים שגדשו את ארצן אחרי מלחמת העולם השנייה. ישנם תיעודים היסטוריים אשר טוענים ששם התחילה התעשייה של הניתוחים הפלסטיים להגדלת החזה בתפוצה המונית, באמצעות שתלי סיליקון פרימיטיביים ובלתי בטוחים, שהתבררו בדיעבד כמזיקים ומסוכנים לגוף האישה".
שנות ה-60
"אוכלוסיית העולם מנתה יותר מ-7 מיליארד תושבים, ומראה של אישה פורייה (ומלאה) נדחק אחורה אל פינה חשוכה. "המגמה התאפיינה בניסיון להסתיר סממני פוריות. כך, נערות טרם גיל הפוריות המתקדם הפכו למכתיבות הטרנדים באותה העת. הדור הצעיר בז לערכי הבורגנות של הדור הקודם, ותדמית האישה האלגנטית הוחלפה בדמות ה'אישה-ילדה'. במקביל, החלו להיטשטש הסממנים המיניים בין גברים לנשים. גברים גידלו שיער, נשים קיצצו אותו ודוגמניות כחושות שלטו ביד רמה בעולם האופנה, כשהמובילה שבהן היא טוויגי, דוגמנית העל הראשונה שהייתה שדופה באופן מובחן".
שנות ה-80-90
ד"ר פרידמן מצביע על שני מודלים עיקריים שהכתיבו את אידיאל היופי של אותה תקופה: "ביזנס וומן קשוחה ועצמאית, מול מראה של נערה חטובה וסקסית עם לבוש מינימאלי ואיפור עשיר. דוגמנית העל ביססו את מעמדן האיקוני, והתחילו להכתיב את המראה של האישה האידיאלית. התחילה מגמה של פעילות גופנית לשם עיצוב הגוף, ועולם הדיאטות התחיל לגלגל מיליארדים. המראה המועדף היה 'גוף של של ספורטאית', שרירי ומעוצב עם חזה זקוף ומוצק בגודל בינוני, לצד ישבן בולט וחטוב".
"בשנות ה-90 הגיע טרנד ההירואין שיק, שהובילה קייט מוס. הדמויות במדיה היו בעלות שקיות מתחת לעיניים, בגדי עור, מראה שיער 'לא נקי', קעקועים ופירסינגים וכמובן – תת משקל בולט. זהו דימוי בעל השפעה מכרעת ולא חיובית על הנוער של אותם הימים, שגרם – וגורם עד ימינו – להפרעות אכילה ובעיות קשות של דימוי גוף בקרב צעירות וצעירים".
ומה קורה היום?
"ימינו מצביעים על איזון מסוים ואידיאל היופי הנשי מיוצג על ידי נשים חטובות, נאות גזרה, בעלות מראה בריא", אומר ד"ר פרידמן. "עם זאת, ניתן להצביע על אובססיה קולקטיבית לטיפוח הגוף, לתזונה ולכושר הגורמים לדאגה וחוסר סיפוק עצמי מתמיד מההשתקפות במראה. בעולם האופנה עובדות דוגמניות רזות ביותר, אבל ישנן גם שחקניות בעלות קימורים. בנוסף, הסטנדרט שונה ממקום למקום:בארצות הברית סוגדים לחזה גדול ושופע, ובאירופה לחזה קטן יחסית ומוצק. בברזיל, חזה קטן הוא סממן לסטטוס סוציו אקונומי גבוה, אך הטבע לרב מעניק לברזילאיות חזה שופע, ולא נדיר שמתנת יום ההולדת לנערה בת 15 מהוריה המבוססים תהיה תור למנתח פלסטי, שיקטין את שדיה".
"ניתן להכליל ולומר שיותר מכל תקופה בעבר, ובזכות הגיבוי הרפואי המתקדם, החברה מחייבת את האישה להראות חסרת גיל. הנשים מאמצות את תכתיביה, והופכות את התחרות בינן לבין עצמן לחסרת פשרות ולעתים מנותקת מהמציאות. עולם השפע מאפשר לבצע פעולות כירורגיות וקוסמטיות מתקדמות, המאפשרות לשמור על גזרה וצורה. בחברה המערבית, אישה מלאה עשויה להיתפס כמי שאינה מטופחת מספיק וממעמד נמוך, ולא בריאה כפי שנתפסה בעבר".