במידה ולא היה צריך להתעסק בעובדה שאני שוקלת מאה קילו, הייתי שמחה להפסיק להתעסק בה. אבל לצערי העולם מייחס חשיבות רבה לעובדה שאני שמנה ומסרב להניח לנו, הנשים, להתקדם ולבחור איך אנחנו רוצות להיראות מבלי שיידחפו את האף למידה או לצלחת שלנו.
כשהייתי רווקה תל אביבית לא הייתי צריכה לדפוק לאף אחד דין וחשבון. מדי ערב גילמתי במופע תיאטרון את תפקיד חיי בסצנה שבסופה אני נשארת כמעט עירומה לגמרי. אהבתי את זה, כי לצד שתי שחקניות רזות אף אחד בקהל לא ציפה שהבמאי יבחר דווקא בשמנה שתתפשט בסוף הערב. באותו הזמן הימים שלי היו מלאים בצילומי הלבשה תחתונה, עירום מרומז, צלוליט, סימני מתיחה וכרס חשופים אותם התגאיתי להציג בקמפיינים ובמגזינים במטרה לקדם את שינוי אידיאל היופי. אני לוקחת איתי את אג'נדת הבודי פוזיטיב לכל מקום עבודה, והאפשרות הזו של להיות אני בכל מקום - ועל הדרך גורמת לנשים רבות בארץ לאהוב את עצמן - זו עבודת החלומות מבחינתי.
>> "גברים רואים בנשים שמנות בובות מין"
באחד הביקורים שלי בפריפריה, אצל המשפחה, הכרתי את אלון. שנינו גדלנו באותה העיר, אבל לא הייתה לנו היכרות מוקדמת. אלון לא ניסה להסתיר שהוא יודע מי אני, ולהפתעתי הרבה הוא אפילו תמך מאוד באג'נדת דימוי הגוף החיובי שאני מקדמת. אם לומר את האמת, לא ציפיתי שיהיה בינינו איזשהו קשר רציני. בכל זאת, חשבתי לעצמי, אני זמרת ודוגמנית שמנה ופרובוקטיבית, והוא גבר פריפריאלי עם מקום עבודה מסודר ותוכניות ברורות לעתיד, גבר כזה שבטח יעדיף אישה רזה ושקטה לצידו. זו לא סתם הייתה צורת המחשבה שלי: המנטליות במקום בו גדלנו תמיד הייתה מאד ברורה עבור נשים דעתניות וחשופות כמוני. ברגע שלא הסכמתי כנערה לטאטא את הדעות שלי מתחת לשטיח, הדרך היחידה שהייתה לי להפסיק את המבטים וההערות הייתה לעלות על רכבת ולעבור לגור בתל אביב, העיר שמקבלת את כולם.
"אלון לא מיהר לקטלג את האישה שאני. הוא חשב שאני יפה עם הצמיגים בבטן והשניצלים בגב"
אבל אלון לא מיהר לקטלג את האישה שאני. הוא חשב שאני יפה עם הצמיגים בבטן והשניצלים בגב, והעובדה שאני יוצרת תוכן חשוב כל כך גרמה לו להתגאות בי. התמונות שלי קצת הרתיעו אותו בהתחלה כי הן היו מאוד חשופות ביחס למה שהכיר, אבל אחרי שקרא את עשרות ההודעות שאני מקבלת ביום מנשים שצריכות את החיזוקים שלי ברשתות, ואחרי שהבין שהעבודה שלי הופכת אותי למאושרת - הוא הכיל וזרם עם זה לגמרי. התאהבתי בו בן-לילה. לצידו הצלחתי להרגיש נורמלית ולא מיהרתי לתת כותרות לגוף שלי, להתנהגות שלי או לחושפנות שלי.
עד שיצאנו יחד לרשתות החברתיות. אני מתחזקת ערוצי מדיה עם מעל ל-20 אלף עוקבים; כל תמונה או ראיון שלי בטלוויזיה גורפים מאות תגובות של אנשים וטוקבקים שכבר למדתי להתמודד איתם. אני קוראת את כולם ולפעמים גם עונה, אבל קשה לפגוע בי דרך המקלדת, חוסנתי. אבל העובדה שאנשים מרגישים כל כך בנוח לכתוב עליי דברים פוגעניים לא החליקה לבן זוגי בגרון. "כל העניין זה לא להתייחס אליהם", הסברתי לו. היה לו קשה, אבל אחרי מספר חודשים הוא כבר התרגל. לא חשבתי שהוא בעצמו יצטרך להתמודד עם תגובות קשות שיופנו כלפיו.
המציאות הכתה בי כשהבנתי שאלון חשוף לטוקבקים כמוני. הרי אם לא היינו זוג, אף אחד לא היה חושב לכתוב משהו כמו "למה שלא תעשי קצת כושר ותפסיקי לזלול שוקולד וככה תשיגי גבר איכותי ולא מישהו שחלם על דוגמנית אבל התפשר בהתאם למצב". נפגעתי, זה חדר אליי. אני לא יודעת איך, אבל בהרבה אומץ הדלקתי את המצלמה וקראתי לאלון שיבוא לקרוא מה כתבו. אלון שאל "הוא מדבר עליי, כאילו?". עניתי שכן ושאלתי אותו מה הוא יענה על זה. בתגובה, אלון נישק אותי.
בן הזוג שלי לא התפשר עליי ואני לא עליו. הוא פשוט התאהב בי בלי להצמיד כותרת למשקל שלי, ללבוש או לדיבור. אני מאחלת בתוך תוכי שהמבטים והטוקבקים שנקבל בעתיד יתמקדו בדברים אחרים מעבר למשקל או לתמונות שלנו. אבל האמת היא שכך או כך, אני יודעת שנצליח לחיות עם זה - קיטשי ככל שיהיה - בעזרת האהבה שלנו.