נשים יוצאות שוב להפגין נגד פשעי חוקי ההתיישנות על עבירות מין. שוב אנחנו חוזרות, אומרות, דורשות, תובעות ומזכירות כי לעבירות מין, וודאי להתעללות מינית שהתבצעה נגדנו בילדות, לא יכולה להיות התיישנות. והרי המדובר באוקסימורון – התיישנות יכולה לחול רק על פשעים שניתן לסמן עליהם פג תוקף, רק על פשעים שניתן לסמנם ככאלה שהיו ותמה תקופת השפעתם על הקורבן, ואילו הכאב הפוסט טראומטי המורכב כתוצאה מאלימות מינית, אף פעם לא מפסיק להיות.
הלוואי ויכולתי לבשר כי יש פג תוקף לסיוטים, כי יש פג תוקף לזיכרונות שנדמים כאילו היו רק אתמול – כי זו היא הטראומה המחרידה הזו, אין לה זמן עבר, היא ממשיכה להתקיים בהווה, מדממת את גופנו ונפשנו, ואף פעם לא נשארת בזמן עבר. אף פעם לא נותרת תחומה אל זמן מוגדר.
עוד בסלונה:
ויכולה אני להעיד מעצמי, כי הרי ממש לפני שני לילות נתקפתי התקף חרדה איום ונורא, כאילו אבי שוב אנס אותי ואמי הובילה אותי שוב לשחיטה. ואל מול סיוט כמות זה שהחשיך לא רק את הלילה, אלא גם את הימים שאחרי, מתפוגגת טענת ההתיישנות, ולמעשה טענה זו תקפה רק לטובת אלו שפשעו, תקפו ואנסו. אבי ואמי חיים הם עדיין, וגם לכשימותו פיזית ימשיכו פשעיהם לחיות בגופי, כי ההתעללות המינית שהעבירו אותי במשך שנים היא חלק מהד.נ.א שלי שטבעו אבי ואמי בגופי.
"נחקקו בגופנו קעקועי שנאה שחורטים בעור ושורפים מכאב"
איני רק נפגעת גילוי עריות ואין זו זהותי היחידה. אני אשת מקצוע, אני מנהלת קמפיינים, אני נאבקת לצדק חברתי, אני מיומנת בכתיבה ומרצה למגדר. אך כאשר הוריי כתבו, למשל, בכתב ההגנה שלהם מולי כי אני לסבית ועל כן הנה הוכחה שהנני משוגעת וממציאה את ההתעללות המינית שבוצעה בי, הם אשררו כי השנאה בהם עוד חיה ובועטת בי, ועל אף שניצחתי במאבקי המשפטי מולם, והשופטת דילגה מעל תביעתם למחוק את התביעה הנזיקית נגדם בשל ההתיישנות – שהרי זו הייתה דרישתם – חולל גופי שוב אל מול מילות המשטמה והטיפשות המרושעת כלפיי.
עוד בערוץ הנשים:
- 18 מושגים שרק מי שהייתה כלה תכיר
- מטרייה לשניים: צילומי חתונה בגשם
- חדש: מטוסים עם הפרדה בין גברים ונשים
יבואו כל מקבלות ומקבלי ההחלטות וינסו להסביר לנו מדוע חוקי ההתיישנות הארורים עוד ממשיכים לחיות, ממשיכים להתקיים כאשר רק לפני דקה מעטה התאבדה מאיה ורד לב כי תלונתה נמחקה בשל התיישנות – והרי התאבדותה מכאב שלא יכלה לשאתו מוכיחה שוב כי לסבל העמוק שמעוצב אל גוף הילד-ילדה-נערה-נער-אשה, לא נעלם, הוא חי ופועם בנימים, מחייב התמודדות, לעתים יומיומית, לעתים עם מרווחים מעט יותר גדולים – עם ההשלכות המחרידות שנחקקו בכפייה בגופנו, קעקועי שנאה, קעקועי טרור, קעקועים שחורטים בעור ושורפים מכאב, כי אנחנו ניצולות הגטאות, כי אנחנו ניצולות משפחות נורמטיביות גרעיניות.
אמנם שרדנו את המשרפות, אך האש מאכלת בנו, ושום מים מנקים לא יכבוה, ושום עשרות שנים לא יפיגוה, היא ממשיכה לבעור ולחרוש את נתיביה בעורנו כאילו האב, האנס, הצורר, המתעלל, ביצע את פשעו ממש אתמול.
* הכותבת היא נפגעת גילוי עריות, מנהלת קמפיינים ומרצה למגדר
