אמש, כיאה לחודש שסוגר את השנה האזרחית, הכתיר מגזין TIME את אושיית השנה. רק שהפעם לא מדובר בגבר אחד או אישה אחת. גם לא שחקנית יפה ולא פוליטיקאי ממולח. השנה נבחרה לככב על השער תנועת #Metoo על כל אלפי הנשים ששברו השנה את סכר השתיקה סביב אלימות מינית.
במגזין רואיינו נשים מכל הגילים והצבעים: הזמרת טיילור סוויפט לצד קוטפת תותים ממקסיקו; השחקנית סלמה בלייר לצד חדרנית בבית מלון והשחקנית אליסה מילאנו לצד רופאה בבית חולים. כולן השנה הבינו שהן בעצם די דומות. ואנחנו הבנו שהנשים הגדולות מהחיים האלה מלוס אנג'לס, אלה שלובשות שמלות שלעולם לא נוכל להרשות לעצמו וגרות בבתים שרובנו רק יכולות לפנטז עליהם - חוו גם הן את הרגע הזה שבו הנשמה התכווצה; שבו האגרופים רצו להתרומם באוויר אך נותרו דוממים; שבו הגרון רצה לצרוח, אבל השכל הבין שגם בדציבלים הגבוהים ביותר הקול שלנו הוא קטן, קטן מאוד.
עד ל-7 באוקטובר 2016, כשקלטת משנת 2005 חשפה את המשנה המיזוגנית של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית: "כשאתה כוכב אתה יכול לעשות להן הכל. לתפוס אותן בפוסי". חודש לאחר מכן, אותו דונלד טראמפ נבחר להנהיג את המעצמה החזקה בעולם. זה גרם לנשים ברחבי העולם להבין שהקול שלהן הוא גם קטן – וגם לא נספר. אז הן יצאו לרחובות בתגובת נגד עולמית שטרם נראתה: זה התחיל בוושינגטון, המשיך לעשרות מדינות בארצות הברית ומחוצה לה, והיווה את הדלק למה שהפך שנה אחר כך להאשטאג, ולהתקף הזעם הנשי הגדול בהיסטוריה.
ב-5 באוקטובר 2017 התפוצצה פרשת המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין. השחקנית אשלי ג׳אד היתה הראשונה שהתלוננה נגד ויינשטיין, אקט שגרם לשורה של כוכבות לצאת נגדו ולהפוך את הסטטיסטיקה למאוד ויזואלית. פתאום למספרים היו פנים, ושם, וגב ציבורי. פתאום הבנו, כולנו, שאם כוכבות קולנוע הרגישו שאין להן איפה להתלונן, מה תגיד הספרנית, החדרנית, המלצרית, העיתונאית?
10 ימים לאחר חשיפת ויינשטיין צייצה השחקנית אליסה מילאנו בטוויטר ״אם כל אישה שהוטרדה או הותקפה מינית תכתוב 'גםאני' כסטטוס, אולי אנשים יבינו את גודל הבעיה״ ויצרה את ההאשטג המפורסם, למרות שאת הביטוי ״metoo״ טבעה אקטיביסטית בשם טרנה בורק ב-2006 (גם היא, אגב, אחת מהנשים שרואיינו לגיליון "טיים"). תוך 24 שעות ההאשטאג הזה נכח בחצי מיליון ציוצים בטוויטר, וב-12 מיליון פוסטים בפייסבוק. מיליוני נשים יצאו עם סיפור ה"גם אני" שלהן, והעולם הבין שזו לא הבעיה הקטנה שלנו, הסוד השמור שלנו, הבושה שמכרסמת בנו, אלא מחלה חברתית עולמית.
הארווי ויינשטיין, קווין ספייסי, לואי סי קיי - הם רק חלק מזערי מהגברים שהחלו לשלם מחיר על בריונותם המינית. הם מדגם זעיר מתעשיית הבידור, שהיא מדגם זעיר מעולם העבודה שעדיין נשלט על ידי גברים. גברים שהם בוסים, בכירים, חזקים, גברים שבכוחם לסיים לך את הקריירה ולחבל בפרנסתך, ולכן שתקת, לכן שתקנו.
תנועת Metoo לקחה את הכוח מהפוגע והחזירה אותו לנפגעת. היא נתנה לנפגעת קול, פנים, שם, ובכך הסירה ממנה את הבושה, והחזירה את הבושה למקומה הראוי - על ראש הפוגע. פתאום אנחנו לא מדברות על כמה נשים נאנסות, אלא על כמה גברים אונסים. לא על כמה נשים חוות אלימות, אלא על מספר הגברים האלימים. פתאום זה לא "משהו רע שקורה לנשים״ אלא משהו מאוד רע שגברים עושים לנשים.
אלימות כלפי נשים, על כל גווניה, היא בעיה של נשים והיא בעיה מאוד מאוד גדולה של גברים. זה מה שאנחנו צריכות להמשיך ולצעוק ב-2018; לקחת את התנועה החשובה הזו ולהתחיל לתרגם אותה למעשים, לחקיקה, לחינוך. להכניס חינוך מגדרי למערכת החינוך – מגיל גן ועד לבגרויות. להעניש עברייני מין בחומרה, לחבק ולטפל בנפגעות תקיפה מינית. לא להפוך אותן לשקרניות, לשרמוטות, לאלה שלבשו חצאית קצרה מדי. אנחנו בתקופה של תיקון, תקופה שבה העולם לפתע מקשיב. אם לא ננתב אותה לשינוי ולריפוי, ההפיכה הזו עלולה להישאר בגדר האשטאג.