קוראים לי אורטל ואני אוהבת את עצמי. מוזר לקרוא אישה שכותבת את זה בלי להתבייש בלי ובלי להתנצל, נכון? אז האמת היא שלא הייתי ילדה יפה מדי, חכמה מדי או מוצלחת מדי. היי, גם לא גדלתי להיות נערה כזאת. אף פעם לא אמרו לי שאני יפה בתור ילדה, וכשהתבגרתי, תמיד הסתובבתי עם חברות יפות שהתחילו איתן כל הזמן ורק איתי, ובכן, פחות. הרבה פחות.
עוד בערוץ הנשים:
>> אוכלת 8,000 קלוריות ביום ולא משמינה
>>>> זה רק נראה סקסי: הצרות של השופעות
>> פדיחת הסלפי הויראלית: את חייבת לראות את זה
אני זוכרת ששאלתי את אמא שלי לא מזמן - אם הייתי ילדה יפה. היא ענתה:"היית חמודה". כן, אפילו לאמא שלי לא נעים להודות. היום, כשבן זוגי מסתכל על תמונות ילדות שלי, הוא צוחק עלי וטוען שאני נראית כמו ילד שהרגע עשה עלייה מברית המועצות.
אז איך בכל זאת הפכתי לאישה יפה, חכמה ומצליחה? ולא סתם אישה יפה, חכמה ומצליחה אלא אחת שיודעת את זה, לא מתנצלת על זה וגם מספרת לאחרות כל הזמן כמה הן יפות ומיוחדות? המפתח להערכה עצמית היא מחמאות. רגע רגע, זה לא מה שאת חושבת.
זה נכון שכשאחרים מחמיאים לנו זה נעים, מנפח את האגו וזה תמיד עושה לנו תחושה טובה אבל אני מדברת על להחמיא לעצמך. אז מה עשיתי? עמדתי פעם ביום כל מול המראה ואמרתי לעצמי מה יפה בי. בהתחלה היה לי נורא קשה למצוא משהו. בכל זאת גדלתי עם שיח פנימי של כמה אני לא יפה, לא חכמה ולא מוכשרת.
החלפתי צד בתקליט
אז התחלתי בדברים חיצוניים: התמקדתי באף, בשפתיים, בחיוך. לאט לאט עברתי לתכונות אופי שלי שאני אוהבת ומעריכה. עם הזמן מצאתי עוד ועוד דברים וברגעי משבר - הזכרתי לעצמי את אותם דברים מיוחדים, ויודעים מה קרה? החלפתי צד בתקליט. במקום ללכת במחשבה מה אני לא, התחלתי לחשוב מה אני כן.
כמה פעמים קרה לך שהחמיאו לך על העבודה שלך, על המראה שלך, על משהו שעשית ממש טוב ודחית את המחמאה? מה קרה ליכולת הפשוטה שלנו להגיד 'תודה' ולקבל את המחמאה כפי שהיא ניתנה לנו?
אחת הבעיות עם מחמאות זה שאנחנו לא מאמינות להן, אבל לא בהכרח בגלל שהן לא אמיתיות אלא בגלל שהשיח הפנימי שלנו עם עצמנו הוא כבר מזמן לא "כמה אני יפה" או "כמה אני מוצלחת" אלא שיח של "כמה השמנתי" או "כמה קמטים חדשים צצו לי". ככה יוצא שאנחנו הולכות בעולם עם דימוי עצמי נמוך, וכשמגיעה המחמאה הזו שיכולה לגרום לנו להיזכר במופלאות שלנו ואולי אפילו להבין איך העולם רואה אותנו באמת, אנחנו מעיפות את המחמאה לעזאזל כי אנחנו לא מאמינות לה, וכדי שלא נצטרך להפנים את העובדה שאנחנו נהדרות ושזו שמביטה אלינו מהמראה היא מישהי מיוחדת.
חוכמה גדולה, צלמי את עצמך בלי פילטרים
בסוף כתבתי שאני עדיין יפה כי האמת שלי היא שהיופי החיצוני שלי מושפע מכמה שאני שלמה עם עצמי. כמות התגובות והלייקים שהתמונה הטבעית הזו זכתה הם לא רגילים, גם בלי איפור ופילטרים.
זו לא שחצנות, אל תטעו. זו הערכה עצמית. מה ההבדל? בהערכה עצמית את יודעת שאת לא מושלמת. אני יודעת למנות מה טוב בי ומה רע בי - רק שבמקום לנגן את התקליט שמחליש אותי, אני מנגנת את התקליט שמעצים אותי, זה שמזכיר לי כמה אני מיוחדת.
זה לא שאני מסתובבת ברחוב וצועקת כמה אני מהממת, אבל אני טורחת להזכיר לעצמי לפחות פעמיים בשבוע מה הדברים שאני אוהבת בעצמי. זה לא חייב להיות רק במראה, כי באותה מידה שאני אוהבת את החיוך שלי אני אוהבת גם את האמביציה, הפיקחות וחוש ההומור שלי. אז בפעם הבאה שתבוא החברה הזו שתחמיא לך, תגידי לה תודה. פשוט תודה. בלי הסברים על החולצה שלך, בלי לפרט לה אם עלית במשקל בחגים, בלי לספר לה באיזה סייל קנית את המכנס. פשוט תודה, וחיוך מהלב.
החיוך הזה כבר יעשה אותך יפה יותר.
*אורטל בירן גורפינקל (בוחרת בעצמי) היא מלווה נשים בתהליכי שינוי, הגשמה והעצמה