"פחדתי לחשוף אנשים לבטן השמנמנה שלי"
לבית הספר הייתי לובשת בעיקר בגדים שחורים, כהים או אפורים ולים הייתי הולכת כאמור עם גופייה ומכנסיים. לרגע לא חשבתי שגופי השמנמן ראוי לפסי שיזוף הגונים, בעיקר כי פחדתי ממה יגידו האנשים מסביבי אם אחשוף את נפשם הרכה והתמה לבטן השמנמנה ולישבן העגלגל שלי. האם הם ילעגו לי, האם יצחקקו במבוכה? פחדתי בכלל לברר.
הפעם הראשונה ששוב העזתי להסתכל על ביקיני הייתה אחרי שעשיתי דיאטה. עדיין לא היה לי גוף של דוגמנית, אבל כן הרגשתי שהוא נעשה ראוי מספיק על מנת שאוכל לחשוף אותו לעולם וללכת עם שני חלקים לים. זה היה מפחיד ומלחיץ. הייתי בטוחה שכל החוף יעקם את פרצופו לנוכח הגוף הלא מושלם שלי, אך להפתעתי הרבה אף אחד לא ממש שם לב. אנשים המשיכו להתעסק בענייניהם. מוזר, הא? מהר מאוד הבנתי שזה היה בעיקר הפחד שלי מעצמי.
באותו קיץ לראשונה היו לי קווי שיזוף אחידים ולא נראיתי כאילו הלכתי לים עם אוברול. אבל החגיגה נמשכה זמן קצר. קצר מדי. כי הבעיה האמיתית צצה מחדש קיץ לאחר מכן, כאשר העליתי קצת במשקל. שוב חזרתי להרגיש שאני צריכה להסתיר את הגוף שלי, והתלבטתי עם עצמי האם להמשיך ללכת עם הביקיני או שמא עליי לחזור להרגל הישן והקבוע שלי - בגד הים השלם, על מנת שלא אסתכן במבטים המזלזלים והמלגלגים בחוף.
"החלטתי שאני עם בגד ים שלם גמרתי"
יש משהו נורא משחרר והצהרתי באישה מלאה שלובשת ביקיני לים. סוג של אמירה שאומרת לכולם שהם לא מזיזים לי, שאני גאה בגופי, שאני מחבקת את קימוריי ושלא מעניין אותי שאני לא נראית כמו של בר רפאלי או כל כוסית אחרת בים. וזה, חברות, פשוט לוהט, או לפחות כך אמרו לי.
היום אני במידה 44 והולכת עם ביקיני לים. אני לא "כוסית" וגם ממש לא רזה, אבל אני חושבת שהגוף שלי נשי והקימורים שלי הם דווקא לא משהו שיש להתבייש בהם יותר או להסתיר. אני גיליתי שיש אלמנט מאוד מעצים בידיעה שאת לא נותנת לחברה להכתיב לך איך את אמורה להרגיש לגבי עצמך. אף אחת לא רוצה סימני שיזוף של גופיה ומכנסיים, אז למה שלא נחשוף את עצמנו לשמש בשמחה ובששון ופשוט נרים את הראש ונאמר בגאווה: "פאק יו איים ביג אנד ביוטיפול!"
>> בפעם הקודמת: איך לעזאזל השמנתי את הכול בחזרה?
>> לוהטות בפלאס סייז
>> מי אמר ששמנות לא יכולות לדגמן בגדי ים?