זה קרה בהדרגתיות, בערמומיות, כמעט בלי שהרגשנו: בשקט בשקט הוחלפו תווי הפנים החזקים, האפים המחודדים, הגבות הדומיננטיות והרווח החינני בשיניים שאפיינו את עולם האופנה של אמצע המילניום, במראה סלאבי מעודן, פני חרסינה בובתיים, עיניי עגל כחולות ובלונד ארוך ומפונפן. מי שעוקבת באדיקות אחרי שבוע האופנה בניו יורק ודאי שמה לב שהעונה, יותר מתמיד, נראה המסלול כפס ייצור של שיבוטים אירופאים: רובן המכריע של הדוגמניות היו לבנות, בהירות שיער, כחולות עיניים ומתוקות מראה.
ובכן, זה לא רק בראש שלכן: סוכני דוגמניות ועורכי מגזיני אופנה מודים בפה מלא שהם מעדיפים ללכת על בטוח ולמכור לנו פרזנטריות חמודות, סקסיות, וקלות לעיכול. ואם אפשר, שיהיה להן קצת הוליווד ברזומה. להתראות קולביות קוטור, שלום בר רפאלי.
המשבר הכלכלי ועולם הדוגמנות
לא בכדי חזר מראה בת השכן לעטר שערי מגזינים ומסלולי תצוגה. בדומה לענפים אחרים במשק, גם תעשיית האופנה נכוותה מהמשב הכלכלי, והצורך להשתמש בשטיק הישן והטוב של הבלונדינית המסחרית עם החיוך הצחור, הפך לטקטיקת חובה להצלת מכירות. מגזין הניו יורק fashion ניסח זאת כך: כשאנשים נאלצים לחסוך כדי לשרוד את המיתון, פרסומת לתיק יד בשווי 3,000 דולר על זרועה של דוגמנית עילית חייזרית עלולה להבריח אותם. לעומת זאת, כשהן יראו דוגמנית מתקתקה, במראה אול-אמריקן-גירל מחזיקה את אותו תיק בדיוק – יהיה להם קל יותר לפנטז על המוצר, ובתקווה גם לרכוש אותו.
"כשאתה בוחר למכור מוצר באמצעות מראה מורכב, איפור תיאטרלי ותספורות מטורפות – אתה לוקח הימור", אומר איבן בארט, סמנכ"ל IMG MODELS, אחת מסוכנויות הדוגמניות המובילות בעולם, למגזין העסקים וול סטריט. לכן, הוא מסביר, מעדיפים המפרסמים ומעצבי האופנה להשתמש בפנים שיביאו קונים לחנויות. הוא קורא לזה "העידן המסחרי" וצופה שהמגמה תימשך גם אחרי שהכלכלה העולמית תתייצב.
קולגה למקצוע, סוכן מוביל בתעשיית האופנה הניו יורקית, מוסיף: "פנים רעננות ועיניים גדולות ותמימות מהווים בד קנבס נקי עבור המוצר". הוא מעיד כי החזרה ליופי הקלאסי והטבעי שאפיין את הסופר מודלס של שנות התשעים, הוכיחה את עצמה בשנה האחרונה כזרז מכירות משמעותי. אפילו מעצבי העל הבינו שכדי למכור לא מספיק להשתמש בשם מפוצץ כמו "גוצ'י" או "דולצ'ה וגבאנה", ולחבור לדוגמנית בעלת מראה ביזארי שתייחד את המותג. הלקוחות – נשים אמתיות כמוני וכמוך – מעדיפות פרזנטורית חיננית, לא מאיימת, לא גבוהה מדי, ובעלת יופי נקי ומושך. מישהי שהם יכולות להזדהות איתה ולשאוף להידמות לה.
דוגמה טובה לזה היא Ymre Stiekema, המוזה של בית האופנה פראדה בשנתיים האחרונות. סטיקמה היא טינאייג'רית הולנדית שאומנם מתנשאת לגובה של 180 סנטימטרים, אך שוקלת 55 קילוגרמים – משקל אפסי בסטנדרטים ממוצעים, אבל מכובד ביותר בסטנדרטים של דוגמנית מסלול. בשיער דבשי גולש, מצח עגול וילדותי, עיניי בובה בהירות, ופה ורוד קטן ומשורטט – היא מייצגת ניגוד מושלם לסגנון הפאשן פורוורד הנועז של פראדה, ולא מרתיעה את הקונים הפוטנציאליים ברזון מוגזם או פנים זוויתיות.
אל תגיד דוגמנית, תגיד טאלנט
פעם, בתקופה שבין סוף האייטיז לתחילת הניינטיז, הכל היה פשוט יותר: דוגמניות העל היו קבוצה קטנה ואקלסלוסיבית שניצחה על תעשיית האופנה כולה. נעמי, קלאודיה, לינדה, כריסטי והלנה חלשו על עולם הזוהר ללא מאמץ, הובילו תצוגות, קמפיינים, קטלוגים, בשמים, קוסמטיקה, בגדי ים, פרסומות טלוויזיה ועוד. אלא במעבר שבין המאה העשרים למאה העשרים ואחת החל המצב להשתנות, ודוגמניות העל איבדו את יוקרתן לטובת כוכבי הוליווד הצעירים והמתוקשרים.
בהתאם לצרכי השעה, סוכנויות הדוגמנות החלו לפעול לפי מחלקות – דוגמניות צילום, דוגמניות מסלול, שחקניות, וטאלנטים, כשהמונח האחרון מקפל בתוכו את רוח התקופה: אדם שמצליח לשאת על כתפיו את כל מה שמוכר – המראה הנכון, הכריזמה, והביטחון הבלתי מעורער. בקיצור, לעשות הכל בלי להצטיין בהכרח במשהו מסוים.
כתוצאה מהתהליך הזה נדחקו הקולביות היפיפיות הצידה, ופינו את מקומן למיני שחקניות-מגישות-דוגמניות בעלות לוק אטרקטיבי, כריזמה יוצאת מן הכלל או סתם ביטחון מופקע ועדר מעריצים נאמן. הן אלו שקיבלו את הקמפיינים והפרסומות, ואילו הדוגמניות "האמיתיות" נאלצו להסתפק בהצגת תלבושות על המסלול. מי שהצליחו לפרוץ את המחסום היו רק דוגמניות מוזרות במיוחד, כאלה עם אף גדול, לסת מרובעת, מצח גבוה במיוחד, אוזניים בולטות, או תספורת משוגעת.
דוגמאות בולטות בז'אנר הן לארה סטון (שכיכבה בגבות מגולחות בקמפיין של קלוין קליין), דריה וורבוי (המציגה יופי נשי בשל, ומראה נטול מתקתקות), ג'יזל בונדשן (הידועה גם כג'ירפה עוצרת נשימה), קרולינה קורקובה (הצ'כית בעלת הפנים המרובעים והחזקים), ג'מה וורד (יפייפיה חייזרית עם מצח תינוקי, שפתיים עבות, ועיניים גדולות במיוחד), וקארן אלסון (בריטית כחושה וגבוהה, עם שיער אדמוני ורווח בין השיניים).
כל השמות שהוזכרו לעיל עדיין לוהטים בתעשייה, אך אין ספק שהבאזז התקשורתי שאפף אותן בין 2006-2008 דעך. בעקבות עלייתו המטאורית של היופי המסחרי, חוזרות הדוגמניות בעלות המראה הקלאסי להוביל בכל החזיתות: גם קמפיינים, גם מסלול. בר רפאלי, שרק החודש טופפה על מסלול התצוגה של לואי ויטון בשבוע האופנה בפריס, היא דוגמה מצוינת לכך.
אז מה הלאה? האם תם עידן הדוגמניות הבלתי-מושלמות? לדברי מיקי שיינדר, מנהל בכיר בסוכנות Elite, "תמיד יהיה שוק לדוגמניות בעלות מראה חריג, מכיוון שתמיד יהיו מגזינים ומותגים שירצו לקחת את הסיכון וללכת על הקצה. אבל באופן כללי, הציבור העולמי, ובמיוחד האמריקאי, מעדיף דוגמניות נגישות יותר". מזל שאגנס דין לא קוראת כאן.