בתקופה האחרונה, נראה שחלקנו חיים בתוכנית ריאליטי אופנתית. זה לא שאנחנו באמת תופרות שמלות קוטור ומציגות אותן בפני היידי קלום, בתקווה שלא תישק לנו על שתי הלחיים במבטא גרמני. אנחנו גם לא צולעות על המסלול מול טיירה בנקס, חלילה. אבל נראה שהעולם פשוט התכווץ למיקרוקוסמוס זעיר וזוהר יותר, ואנחנו הכוכבות שלו. אנחנו שואבות אופנה ממגזינים, מחלונות ראווה ואפילו מההולכים ברחובות. אנחנו מקפידות על הופעה נאותה לאירועים כדי למנוע תמונות מתויגות שלנו בפייסבוק בטריינינג וטי שירט בלויה מהצבא. מה הפלא, אם כך, שבעולם ריאליטי אופנה שכזה צצים בלוגים העוסקים בנושא כמו ? גם בלוגינג הוא חשיפה בפני עצמה, וכשזה נוגע לאופנה – לכולם יש מה להגיד בעניין. בחרנו את הפיינל פייב שלנו, בלוגרי האופנה של ישראל, שתכירו, תתוודעו לתופעה ומי יודע, אולי גם תקבלו השראה. קבלו אותם.
מה: אפונה – בלוג אופנה
מי: דר משיח, יפהפייה חיפאית בת 28, פתחה את הבלוג שלה לפני שנה וחודשיים. מדובר בבלוג צילומים שבו מככבת משיח בעצמה, שגילתה את התשוקה לאופנה כבר בגיל שלוש. "הייתי משגעת את אמא שלי כל בוקר עם התגנדרויות לפני ההליכה לגן". את הבלוג היא פתחה מתוך אובססיה לנושא, שקיבלה ביטוי בעיקר במחמאות על לבושה ובהיכרות אישית עם המוכרות ברשתות האהובות עליה. עכשיו, אלה הקוראים שמפרגנים. "אני מתרגשת כל פעם מחדש כמה הקוראים שלי מקסימים. לפעמים גם מתנהלים בתגובות דיונים מרשימים ואנשים נחשפים ומספרים על עצמם – זה נפלא בעיני". משיח סיימה לאחרונה תואר בפסיכולוגיה ותולדות האומנות, אבל הייתה מעדיפה להשקיע את כולה בבלוג. "יש לי מעט מדי שעות בשבוע לכתוב ולהצטלם"? היא בהחלט לא שוללת קריירה בתחום האופנה בעתיד.
איך: הבלוג של משיח נקי ומעוצב, הודות לעובדה שלמדה גרפיקה בעבר, והוא מבוסס ברובו על צילומים שלה באאוטפיטים שונים ברחובות חיפה וחקירה של נושאים אופנתיים. משיח מספרת שאין לה חיבה למותגים, והיא יכולה למצוא את מה שנפשה חפצה בו כמעט בכל מקום – ברשתות הגדולות, בחנויות עממיות, בשווקים ואפילו במחלקות גברים וילדים.
מה כן: "ממש לא חשוב לי שהפריטים שאני לובשת יהיו ממותגים. האדם היחיד שרואה את התווית של הבגד או יודע כמה הוא עלה הוא אני, ומה שחשוב לי הוא שהסביבה תראה משהו מעניין ואסתטי, ושאני אראה בו טוב."
מה לא: מכנסי חיתול, גזרה נמוכה ומכנסיים באורך שלושת רבעי.
מה: I LOOK – אופנת רחוב ישראלית
מי: הבלוג של נמרוד אביגאל, עורך דין מתמחה בן 26, עוסק באופנת רחוב והוקם לפני שנתיים, כשעבר לתל אביב. "ראיתי בלוגי אופנת רחוב מכל העולם והתפלאתי שאין עדיין אף אחד כזה בארץ, אז החלטתי לסלול את הדרך. התחום מאוד התפתח מאז וכיום אין כמעט עיתון שאין בו פינה של אופנת רחוב ישראלית". מעבר להנאה שהוא שואב מהפרסום באינטרנט, מסתבר שיש טובות הנאה בלהיות בלוגר אופנה; אביגאל קיבל כבר מספר הצעות עבודה בתחום ותמונותיו התפרסמו בעבר ב"ישראל היום" וב"זמנים מודרניים".
מה כן: "אני מאוד אוהב את האופנה בארץ, אחרת לא הייתי מצלם אותה בכזאת אדיקות. לטעמי, המגוון של מקורות ההשראה בארץ מרתק וייחודי. אמנם ההשפעה העיקרית היא אירופאית ואמריקאית, אבל יש גם השפעה מזרח אירופאית, ממדינות ערב ומהמזרח הרחוק". הפריט הכי יקר בארון שלו הוא מעיל ארוך של זארה (900 שקל), והוא מעיד על עצמו כי איננו חובב מושבע של מותגים ומשתדל לא לקנות בגדים יקרים מדי.
מה: פאשיוניסטה, That's my dress
מי: אנה וולדצ'ינסקי, בת 24, סיימה ללמוד עיצוב אופנה במכללת "קונספט", וכעת נמצאת בתהליכי קבלה ללימודי מאסטר בקניינות אופנה בבית ספר "מרנגוני" במילנו. כיאה לבחורה שמתעסקת בתחום במישור המקצועי, היא מחזיקה בשני בלוגים בנושא אופנה. האחד – פאשיוניסטה, הוקם לפני שנה, אתר מהונדס המחולק לרובריקות של מבזקים, מעצבים, אקססוריז, יופי ועוד. "הקמתי את האתר כי הרגשתי צורך לשפוך את המידע שצברתי מדי יום בשיטוטים אינסופיים באינטרנט" היא מספרת.
מה כן: עבור וולדצ'ינסקי, אופנה היא סוג של התמכרות לכל החיים והיא מצהירה על אובססיה לנעליים יקרות במיוחד. את הבלוג האישי שלה, That's my dress, היא הקימה רק לפני כחצי שנה, ובו מתוארים מעלליה בזירת האופנה המקומית והעולמית, וכן תמונותיה במלבושים ותסרוקות שונות. וולדצ'ינסקי היא מעריצה גדולה שלZarа, Topshop , Mango. המותגים האהובים עליה הם לנווין, קלואה, רודארט, ובלנסיאגה (והיא מציינת שהרשימה עוד ארוכה). ומה עם האופנה בארץ? "אני חושבת שיש המון שיפור בשנים האחרונות. לא חסרים אנשים עם סגנון אישי מדהים, במיוחד במרכז. אבל בנות בארץ צריכות ללמוד מה עובד בשבילן ומה נראה טוב עליהן. ויש הבדל מאוד גדול בין מה שקורה במרכז לשאר האזורים במדינה."
מה: Life in plastic
מי: הבלוגר המכנה את עצמו "מארקס ג'ייקוב", מתעסק בהשקעות בינלאומיות ומשתדל לא לחשוף את פרטיו האישיים מתוך בחירה. הוא מעוניין להשאיר את זהותו האמיתית סודית בעיני הציבור. הבלוג של מארקס הוקם בשנת 2004, כשהמטרה הראשונית שלו הייתה יצירת קשר עם חברה קרובה שעברה לחו"ל, ובזמנו, בלוג היה נראה כפורמט הכי נוח. למרות שהוא מצהיר כי תמיד אהב דברים יפים, אופנה עבורו היא משהו פרקטי בלבד – "אני רואה, אני רוצה, אני קונה".
איך: מארקס כותב על אופנה מנקודת מבט אישית ביותר, ולכן החומרים מגיעים בעיקר מ"הרבה חוויות ודברים שקורים לי. אין לי שום התיימרות לסקר את תחום האופנה או להעביר מסר לקוראים". חוץ מזה הוא מכור למגזינים ואתרים ברשת. "התגובות בעיקר משעשעות אותי, יש כמה אנשים שלוקחים את מה שאני כותב מאוד קשה, עונים לי תגובות נסערות כאילו אני בבלוג שלי קובע את הנורמות המוסריות של העולם".
מה כן: מארקס מצהיר כי מזה חמש שנים הוא לא רכש פריט לבוש בארץ, פרט ליוצא דופן אחד מ"maison rouge", בוטיק תל אביבי לאופנת גברים. כמו כן, הוא די מתעב את הנעליים בארץ: "אחד הדברים הנוראים הוא הנעליים פה. לנשים הישראליות יש רתיעה לא ברורה מעקבים, ובכלל נראה שגם הנשים וגם הגברים מעדיפים נעליים כמה שיותר מגושמות, גסות, שתפורות רע מחומרים זולים".
מה: הגרסוניירים
מי: סהר שלו ואייל דה ליאו, המכנים את עצמם גרסוניירים, נמצאים במיעוט בסצנת הבלוגים האופנתית: הם גברים שכותבים על אופנת גברים ועיצוב. שניהם מגיעים מתחום המדיה ובעלי רקע בפילוסופיה וקולנוע. הבלוג שלהם הוקם בדצמבר השנה "מתוך רצון לשתף, ואולי גם לראות מציאות אחרת. העובדה שכל תחום האופנה בארץ מאוד מצומצם, ושאופנת גברים בכלל נדחקת לפינה, הביאה אותנו לחשוב שבלוג אופנה כזה יהיה פורמט מצוין ונקודת קפיצה לדיון רחב יותר". את התשוקה לאופנה גילו ברחובות ניו יורק (בעיקר בחנות של הלמוט לאנג) וכן ברחובות אנטוורפן.
איך: הגרסוניירים מספקים שלל יפה של תמונות וקליפים לצד תכנים מעניינים בנושא. "הטראפיק האינטרנטי מייצר המון מידע, שממנו אנחנו בוררים. כמו כן אנחנו כותבים לא מעט פוסטים עם חומרים מקוריים". הם משתדלים לעדכן את הבלוג כמעט כל יום, ולמרות תלונות על חוסר שעות שינה ובעיות טכניות, אופנה עבור שניהם היא אורח חיים, חלק מהתרבות העכשווית.
מה כן: התקופה האהובה על השניים מבחינת אופנה היא דווקא הניינטיז: "שם התבגרנו אופנתית עם המינימליזם של הלמוט והאקספרימנטליות של מרג'יאלה". המותגים האהובים על הגרסוניירים כרגע הם "ריק אוונס", "בנד אוף אאוטסיידרס" ו"נמבר ניין". המגמה שאיתה קשה להם להזדהות היא אופנה מוגזמת בעליל, ולסיכום הם מצהירים: "הגרסונייר הוא גבר גבר, אבל בוכה מנעל יפה".