כשמארק ג'ייקובס עבר לגור בפריז, לפני כמעט עשור, הוא עשה את מה שכל תושב זר וחדש עושה בימים הראשונים – הוא נעל נעליים נוחות, הצטייד במפה טובה ומפורטת של העיר ויצא לחפש דירה. ג'ייקובס נראה באותם ימים צעיר ומבולבל עם חולצות טי מקושקשות של מיקי מאוס, ומשקפי קרן גדולים ושקופים. משהו שמזכיר עוד סטודנט לפילוסופיה, שרוצה להשאיר את חותמו על העיר. אלא, שבניגוד לצעירים שמגיעים על בסיס יומי לאוניברסיטת הסורבון, וקוברים את עצמם בספרייה, ג'ייקובס מגיע על בסיס יומי לבניין הדגל של לואי ויטון ולא יוצא ממנו עד שעולה עשן מעל קולקציה חדשה. כי כמנהל האמנותי של בית לואי ויטון, מותג היוקרה הגדול ביותר בעולם האופנה, שהיקפו מעל 4 מיליארד דולר, יש לו אחריות. מעל 400 חנויות ברחבי העולם מחכות לקבל ממנו את הסחורה.
כבר באותה תקופת חיפושים נחשב ג'ייקובס למכתיב דעת קהל אופנתית, ולכן, הנדל"ן שאחריו תר ברחבי העיר לא היה חדר משרתות בגודל 20 מ"ר עם פרקט חורק בקומה שישית בלי מעלית, אלא מקום מרווח יותר, שיארח אותו ואת אוסף האמנות הסודי שלו. אחת הדירות שבהן ביקר הייתה ברחוב באק ברובע השביעי והנוצץ בפריז. בדירה הזאת, שממוקמת מרחק יריקה מכלבו היוקרה בון-מארשה (שנמצא בבעלות LVMH), ממש מול מלון לוטסיה המפואר, גרה השחקנית שרלוט גינסבורג, מכתיבת אופנה בפני עצמה ופרזנטורית של בתי אופנה מוכרים.
במהלך השיטוט בדירה, תוך שהוא בודק אם נאים השכנים בעיניו, הבחין ג'ייקובס בתיבת מזוודה שניצבה בפינת חדר השינה של גינסבורג ובעלה. המזוודה העתיקה, שהקסימה את ג'ייקובס, נצבעה בשחור, אבל חלק מהצבע התקלף וחשף את ציפוי בד המונוגרמה המפורסם של ויטון. ג'ייקובס המסוקרן שאל את גינסבורג לפשר העניין, והיא הסבירה שהתיבה הייתה שייכת לאביה המנוח, הזמר הצרפתי סרז' גינסבורג, שגם צבע אותה במו ידיו. המוח האמנותי של ג'ייקובס התחיל לקדוח. "כשראיתי את המזוודה בדירה של שרלוט, חשבתי שנוכל לעשות את אותה עבודה על צורות אייקוניות של תיקי ויטון, כמו תיקי ספידי או אלמה", הוא מעלה באוב את הזיכרון הנעים בראיון בלעדי ל"ליידי גלובס".
המשימה הוטלה על סטיבן ספראוס, אמן ומעצב כוכב בשנות ה-80 בניו יורק, שהיה חלוץ המיזוג בין לבוש הרחוב של מרכז העיר לבין האופנה העילית של הרבעים היוקרתיים, ושהגרפיטי שלו הפך לחתימה מוכרת על בגדים ויצירות אמנות. לא מפתיע אם כן, שג'ייקובס, שנחשב למעצב שהחזיר את הגראנג' לאופנה, הוא גם מעריץ ותיק של ספראוס. לכן הוא עשה את מה שהוא עושה בכל פעם שמתחשק לו, סתם ככה, לעבוד עם מישהו - מתקשר לסלולרי או שולח sms. את השותפות של לואי ויטון עם המעצב היפני הנחשב טקשי מורקמי, לדוגמה, הוא מסביר בצורה פשוטה. "אני לא מאוד מתוחכם. התקשרתי אליו ושאלתי אם הוא רוצה לשתף פעולה". עם מדונה הוא עבד באותה שיטה, רק הפעם ב-sms.
לספראוס הוא הרים טלפון, והזמין אותו לעבוד בפריז. "זה אולי יישמע טיפשי", הוא אומר, "אבל אחת ההתייחסויות האמנותיות שלי היא לעבודה של מרסל דושאן הקרויה L.H.O.O.Q. את בוודאי מכירה אותה – זוהי המונה ליזה עם השפם. דושאן גם הוסיף את הכיתוב elle a chaud au cul (היא לוהטת). לבקש מסטיבן ספראוס לצייר גרפיטי על המונוגרמה היה להרחיק לכת כמו שדושאן עשה כאשר השחית עבודה קלאסית. דווקא ההשחתה הפכה את המקור לחזק יותר, קול יותר, אנרגטי ופאנקי. זה אולי נראה נועז, אבל למעשה זו הייתה חגיגה שמראה עד כמה אנו אוהבים את המונוגרמה. שיתוף הפעולה הזה היה פנטסטי".
מספר חודשים מאוחר יותר, בתצוגת אביב-קיץ 2001 של לואי ויטון, צעדה שורת דוגמניות על המסלול בעקבות סבלים לבושי מדים ונושאי תיקי מונוגרמה בעיטור גרפיטי. הדוגמניות נשאו תיקים מקושקשים של ספראוס ולבשו את הדפסי הוורדים הדיגיטליים שלו. הסצנה האופנתית של פריז ישבה פעורת פה מול המסלול של ויטון. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו העז "לקשקש" על אריג המונוגרמה.
בצרפת, המושג Raison d'Etat מגן חוקית על נשיא הרפובליקה מהתקפות פומביות בזמן כהונתו. קשקוש על אריג המונוגרמה של לואי ויטון שקול בערך לאותה עבירה. אלא שפריז התאהבה במעצב האמריקני החצוף, ותיקי הגרפיטי של ספראוס וג'ייקובס נמכרו במהירות שבה נעלמים קרואסונים חמים ופריכים מהבולנז'רי השכונתית.
קופץ על הספות
שיתוף הפעולה בין ג'ייקובס הצעיר והקצבי לבין מותג מסורתי ומבוסס על היסטוריה צרפתית שמרנית אינו מובן מאליו. למעשה, מדובר במקור פוטנציאלי להתנגשויות מתמשכות בין האטיקט היוקרתי לבין האוונגרד השובב. בתצוגת האופנה הראשונה תחת ניהולו, למשל, לא נכללו תיקי העור הייחודיים של המותג. "לא היה אפילו תיק אחד על מסלול התצוגה, ואני הייתי קצת, איך לומר, מופתע", נזכר הבעלים של לואי ויטון, ברנר ארנו. "בון, מאז הוא פיצה על העניין. כי ג'ייקובס הוא הראלף לורן של המאה ה-21. אצלו השמים הם הגבול והוא הכי גדול".
ואכן, מאז ג'ייקובס משתדל לשדר תדמית מהוגנת כשהוא מתראיין עבור ויטון. למעשה, יש לו תשובה מוכנה מראש, מכובדת וייצוגית: "כשהצטרפתי לבית ויטון, ידעתי שאני עומד לעבוד עבור מוסד ותיק ומכובד. אנשיי ואני מכבדים את בית לואי ויטון, אוהבים לעבוד עם הארכיונים העצומים, וליצור אוספים חדשים עבור המותג. לואי ויטון גם מוכוון לעתיד בכל הפרויקטים שלו, ובמיוחד במחויבותו לאמנות".
אבל אין לטעות: ג'ייקובס הוא שובב אמיתי. כמה ימים לפני הראיון אנחנו נפגשים במקרה, בגלריית הלובי של מלון מפואר מול חנות הדגל של ויטון בשדרות האליזה. יום שישי בערב, ואני יושבת עם מרואיין אחר. ג'ייקובס, בשולחן ממול, עם הפמליה הקבועה שמלווה אותו, קופץ קלות על הספות, קורץ ומנסה להצחיק. אני מתעלמת, אבל לו זה לא מתאים, אז הוא קם וניגש, מנסה למצוא חן מקרוב. למותר לציין, שלא הייתה בינינו היכרות מוקדמת.
כזה הוא ג'ייקובס: בלתי צפוי וגרנדיוזי. למסיבת התחפושות השנתית שהוא מארגן מדי שנה בניו יורק, למשל, הוא הגיע במשאית, כיוון שתחפושת היונה שלו לא נכנסה למכונית רגילה. המסיבה שלו משדרת כיף רציני. הדלתות נפתחות בשעה 20:00, ונסגרות רבע שעה מאוחר יותר. מי שלא מחופש, לא נכנס. זהו ג'ייקובס במיטבו. אבל כשזה מגיע לתקשורת, ג'ייקובס הרבה פחות קומוניקטיבי: הוא ממעט להתראיין ומעדיף להתרכז בעבודה. הראיון הזה הוא אחד הבודדים בשנים האחרונות.
כיום ג'ייקובס הוא אחד המעצבים הפופולריים ביותר בעולם, ומוקף תמיד בבהרבה סלבריטאים. המעריצה מס' 1 שלו היא ויקטוריה בקהאם. בשורה הראשונה בתצוגות האופנה שלו יושבות השחקניות שרון סטון, קתרין דנב ואומה תורמן, ולצדן הבמאית סופיה קופולה והמעצב טקשי מורקמי. "מאז שג'ייקובס הגיע לוויטון, המותג מכפיל עצמו כל חמש שנים", מספר ארנו.
כשסטיבן ספראוס נפטר ממחלה, ג'ייקובס הפך את קולקציית סתיו/חורף 2006-7 לתצוגת מחווה: הדפס עור נמר שנוצר בשיתוף הפעולה המקורי ביניהם, אך מעולם לא הושק ברבים, כיכב על שמלות, חולצות, צעיפים ותיקים. לא רק שהקולקציה הפכה לקלאסיקה מיידית, אלא שצעיף הנמר זכה לפרשנויות רבות בצבעים שונים מדי עונה, והוא כיום אחד הפריטים האייקוניים ביותר של לואי ויטון, עם רשימת המתנה ארוכה של חודשים רבים. אלא שלג'ייקובס זה לא מספיק, והוא דחף את ויטון לחגוג את עבודתו של ספראוס גם באמצעות אוסף חדש שמבוסס על שיתוף הפעולה המקורי, ויושק החודש ברחבי העולם. האוסף הזה יוצע למכירה גם אצלנו, בחנות לואי ויטון, שנפתחה בישראל לפני תשע שנים בכיכר המדינה. המכירה תתקיים כיאה לבתי הלוקס הגדולים בצרפת - בפגישות "אחד על אחד", שייקבעו מראש.
היסטריה טוטאלית
מלבד המותג הצרפתי לואי ויטון, ג'ייקובס אחראי לעוד שני מותגים ניו יורקיים: "מארק ג'ייקובס" ו"מארק ביי מארק". החיים יכולים להיות מעייפים כשהאחריות כל כך גדולה, והשיטה של ג'ייקובס להטענת מצברים היא לרכוש אמנות. אין לו דירה, מכונית או ספינה, אבל יש לו אוסף אמנות סודי שהוא לא חולק עם אף אחד. הוא אוהב אמנות עכשווית, אבל גם את פיקבייה ופיקאסו. האמנים העכשוויים יודעים שג'ייקובס הפך להיות חלק מהסצנה האמנותית העולמית. ג'ף קונס ואליזבת פייטון הם חבריו החדשים. הוא מת עליהם.
בגלל אופיו הילדותי והקליל, שמתנגש באחריות הוויטונית הבוגרת, ג'ייקובס נדרש לסוג של פיצול אישיות לפי החזית שבה הוא נמצא באותו רגע: ניו יורק או פריז. "אמנם עברתי לפריז בגלל לואי ויטון, אבל אני אוהב אותה כי זוהי ללא ספק עיר פחות אקסצנטרית, ושקטה יותר מניו יורק", הוא אומר. "אני אוהב להיות כאן עם החברים שלי. בעצם, אני אוהב את שתיהן. גם את ניו יורק וגם את פריז. זה האיזון הטוב".
