דווקא בשבוע שבו עובר אצלנו "חוק הדוגמניות", האוסר על מפרסמים להשתמש בדוגמניות בתת משקל או לשפץ את תמונתן בפוטושופ בלי להתריע על כך, בריטניה כמרקחה. השבוע התנהל עוד סיבוב בקרב המעצבים-נגד-מידות-גדולות. הסיבה: מעצב העל הוולשי, ג'וליאן מקדונלד, שמשמש כאחד השופטים בתוכנית הריאליטי "הטופ מודל הבאה של בריטניה", התבטא בחריפות נגד טרנד המידות המתרחבות וטען כי בתוכנית שבה הוא שופט, לא תזכה לעולם דוגמנית גדולה.
"זאת תוכנית רצינית", אמר מקדונלד. "דוגמנית מסלול צריכה להיות במידה 34 עד 36. דוגמנית במידות גדולות לא יכולה לזכות – זה הופך את כל העניין לבדיחה".
מקדונלד לא לבד – נדמה שבכל פעם שדוגמניות מלאות עושות צעד קדימה, מעצבי העל מחכים להן בסיבוב כדי לבשר להן שזה סוף המסלול עבורן. קרל לגרפלד, לדוגמא, צוטט כשאמר ש"אף אחד לא רוצה לראות נשים עגלגלות" ואילו בית האופנה של ראלף לורן הסתבך בשערורייה כשפיטר דוגמנית במידה 38 בטענה שהיא שמנה מדי, לא לפני ששיפץ את תמונותיה למוות.
תור הזהב של הנשים האמיתיות?
מן העבר השני נמצאים עורכי המגזינים, שמקדמים בברכה את הטרנד ומנסים להציג מגוון רחב יותר של מידות בשעריהם. עורכת "ווג" הבריטי, אלכסנדרה שולמן, שלחה בשנה שעברה מכתב תקיף לכל המעצבים שעובדים עם המגזין ודרשה שירחיבו את טווח המידות של העיצובים שלהם, ולא יגבילו אותם לדוגמניות "עם עצמות בולטות, בלי שדיים או ירכיים". מגזין V הקדיש גיליון שלם לדוגמניות מלאות, מארי קלייר פרסם לאחרונה הפקה יפיפייה עם דוגמניות סקסיות ומלאות עם ואפילו אתר האינטרנט של ווג איטליה הקים מיני סייט לפלאס סייז. הלחץ עבד – אפילו בתי אופנה עילית כמו "שאנל" (שמשלמת ללגרפלד את המשכורת) ו"לואי ויטון" השתמשו בדוגמניות במידות גדולות בתצוגות שלהם.
עוד חזית במאבק להגדלת המידות היא, איך לא, הדוגמניות עצמן. קריסטל רן, דוגמנית מידות גדולות שעבדה עם מיטב המעצבים וכיכבה במגזינים רבים, נחשבת ל"פנים" של הדוגמניות המלאות, ויש לה מה לומר על התבטאותו של מקדונלד. "עולם האופנה זקוק לשינוי. נשים ברחוב לא מזדהות עם כל הדיבורים הללו על מידות גדולות, וזה יוצר מין מנטליות של 'הן ואנחנו', שמובילה להערות כמו אלה שג'וליאן מקדונלד העיר", אמרה רן ל"אינדיפנדנט".
אין דוגמה טובה יותר לביסוס המגמה הזאת מזכייתה של וויטני תומפסון, דוגמנית פלאס סייז יפיפייה, בתואר "הטופ מודל הבאה" בגרסה האמריקנית של הריאליטי המצליח. הזכייה של תומפסון הגיעה בעידודה של טיירה בנקס, שחוותה על ישבנה את כל קשת המידות האפשרית. אגב, את הגרסה הבריטית מנחה לא אחרת מאשר דוגמנית העל האוסטרלית בדימוס אל מקפירסון, אשר בדומה לטיירה, בנתה את קריירת הדוגמנות המצליחה שלה לא על מסלול התצוגות, אלא בעיקר ב"ספורט'ס אילוסטרייטד".
אלא שבנקס בעצמה היא לא בדיוק הפוסטר גירל של מגמת המידות הגדולות: טיירה אולי בילתה את השנים האחרונות במידה 44 ודיברה בשבחי הפחמימות והצלוליט כאילו אין מחר, אבל רק אחרי שהשילה 15 קילו ממשקלה זכתה מחדש בחוזה דוגמנות. בינואר השנה הכריזה בנקס בתוכנית האירוח שלה על תחרות יופי ייחודית, לצעירות בגילאי 13-19 ובמידות 40 ומעלה, כדי לעודד "שינוי בתפיסת היופי הנשי". אירוני, אבל את המסר הזה היא לא ממש מצליחה ליישם על עצמה, בדומה לסלבריטאיות רבות שחרתו על דגלן את המאבק ברזון – עד שהצליחו להוריד כמה קילו בעצמן.
לפחות מישהו מדבר על זה
המסרים הכפולים הללו משרתים את מקדונלד, שטוען שהוא בסך הכל עוזר לצעירות מלאות להבין את עולם האופנה והדוגמנות, ולא לפתח אצלן תקוות שווא שהן יצליחו לפתח קריירה כדוגמניות מלאות. לדבריו במבחן המציאות התעשייה לא תקבל דוגמניות כאלה בזרועות פתוחות, והן ייכשלו. "זה לא הוגן כלפיהן – אתם מרימים אותן לנפילה. אני יודע מה יקרה להן בסופו של דבר. מסתכלים עליהן מלמעלה ומזלזלים בהן. אם את במידה 42 בחדר מלא בנות במידה 36 – את בחדר הלא נכון".
האמת היא, שנראה כאילו הקיום של מגמת המידות הגדולות רק ניזון מאנשים כמו מקדונלד ולגרפלד, שממשיכים ללבות את האש מתחתיה ולהחיות את הדיון כל פעם מחדש. אילולא היו קיימים מעצבים שמתנגדים לו, קרוב לוודאי שהטרנד הזה היה גווע כמו עוד דוגמנית כחושה בקפיטריה של "ווג".