בסוף המאה הקודמת, "סקס והעיר הגדולה" נחשבה לפנינה טלוויזיונית פורצת דרך בתחום האופנה. קשה לזכור מתי, אם בכלל, הצליחה סדרה להשפיע בצורה כה אינטנסיבית על מלתחותיהן של מיליוני צופות ברחבי העולם. אין ספק שבשלהי הנייטיז, המעמד לו זכתה סקס והעיר היה מוצדק.
בעשור הנוכחי, לעומת זאת, בלוטות הפרגון שלנו מסרבות להתעורר נוכח המעבר למסך הגדול וצאתו של הסיקוול. לא נעים להודות, אבל קצת כמו העלילה והגיבורות הלעוסות, הופכת האופנה של סקס והעיר לשחקנית עבר מזדקנת, כזו ששומרים לה חסד נעורים אבל לא באמת רצים לחפש בגוגול את הסטילטו שנעלה בסצנת הפתיחה. עדיין, מובן מאליו שכל זה לא ימנע מאיתנו לגרור את עצמנו לקולנוע, לבלות שעתיים מול הפירורים שהותירה בלכתה סדרת המופת שכה הערצנו, ובסוף להשאיר ציוץ מאוכזב בטוויטר. מה לעשות, ככה זה כשמכורים.
אז רגע לפני שאנו נוהרות בעיוורון חושים לבתי הקולנוע, חשבנו שיהיה נחמד להוקיר כמה מהסרטים שהשאירו חותם ממשי על עולם האופנה, עוד לפני שמישהו ידע מי זאת קארי ברדשאו.
חלף עם הרוח (1939)
הסיפור: סיפור אהבתם העל זמני של סקרלט אוהרה (ויוויאן לי) ורט בטלר (קלרק גייבל), על רקע מלחמת האזרחים האמריקנית, המבוסס על ספרה של מרגרט מיטשל.
הסגנון והשפעתו: המבטא הדרומי של ויוויאן לי בתור סקרלט הצעירה היה אומנם מעט צולע, אולם הקלילות שבה פיזזה בשמלות הדוקות המחוך שעיצב לה וולטר פלנקט, מעצב התלבושות ההוליוודי המוכשר, ראויה להערצה. זו ההזדמנות לחשוף שעיצוב התלבושות עבור הסרט ערך שנתיים תמימות (שבסופן יצר פלנקט 5,500 פרטי לבוש שונים!), הן משום שהוא דרש מחקר מעמיק, והן בשל המורכבות העלילתית (הסרט נמתח על פני שלוש תקופות שונות: ימי הזוהר של טרום המלחמה, תקופת הצנע, ותקופת השיקום שלאחריה). בנוסף, מספרים שפלנקט עמד על כך שהשחקניות תלבשנה תחתוני תחרה מתחת לשמלות "כדי להיכנס לדמות", אף על פי שאלו לא צולמו מעולם.
ההשקעה באגף הסטיילינג קוצרת פירות עד עצם היום הזה: כלות נוהרות אחר שמלות כלה בסגנון הרומנטי של שנות ה-40, המחוכים חוזרים בגדול למלתחת הלנז'רי של כל עלמה שמכבדת את עצמה, ומיטב המעצבים (דיור, שאנל ודולצ'ה וגבנה) מקשטים את קולקציית 2010 שלהם בשמלות תחרה דגושות מותן.
ואלוהים ברא את האישה (1956)
הסיפור: דרמה צרפתית בכיכובה של בריז'יט בארדו האגדית, המגוללת את סיפורה של טינאייג'רית חסרת מוסר המתגוררת בעיירה שמרנית. הסרט ייצב את מעמדה של בארדו כאחת הנשים היפות בעולם, וכסמל מין פרובוקטיבי בשנות ה-50.
הסגנון והשפעתו: אז נכון, זו אינה הפקה אופנתית בסדר גודל של "השטן לובשת פראדה", אך בכל זאת מדובר באבן דרך משמעותית: הופעת הבכורה הקולנועית של הביקיני. עד אמצע שנות החמישים, נחשב הביקיני למלבוש תועבה שמקומו במלתחותיהן של נערות פין-אפ סוררות, אך ב-1956 החליט הבמאי רוז'ה ואדים להרים את הכפפה ולשלוף אותו מהמחתרת. הוא עשה זאת בעזרת אהובתו החושנית בארדו, כאשר צילם אותה בבגד ים חושף טבור וטפחיים, על רקע חוף סלעי אירופאי, בסרטו "ואלוהים ברא את האישה". בין לילה הפך הביקיני לסנסציה, וסאן טרופז התמלאה בנערות ששמחו לדגמן אותו לעיני מחזרים פוטנציאלים.
חמש שנים מאוחר יותר הגיע הביקיני גם למסך הקולנוע של הדוד סאם, בסרט הראשון בסדרת ג'יימס בונד. עדיין, בורדו הסקסית תמיד תיחרט בדפי ההיסטוריה של האופנה כחלוצת הטרנד הרשמית.
ארוחת בוקר בטיפני (1961)
הסיפור: הולי גולייטלי, אותה גילמה אודרי הפבורן המופלאה, היא בחורה מניפולטיבית וחסרת עכבות החיה על חשבונם של גברים במטרה לצוד לעצמה בעל עשיר. כשסופר צעיר עובר לבניין הדירות הניו יורקי שבו מתגוררת הולי, מערכת היחסים שנרקמת ביניהם מאיימת להפר את איזון החיים שבנו לעצמם.
הסגנון והשפעתו: אילו סרטי קולנוע היו מגיעים עם מדד סטייל בילט-אין, ארוחת בוקר בטיפני היה מנושל אוטומטית מהדירוג: יצירת המופת הקולנועית הזו חיה בספרה אופנתית משלה, בה לציונים ארציים אין כל רלוונטיות. סצנת הפתיחה האלמותית, שבה עומדת הולי בשמלתה הקטנה והשחורה, מכרסמת בייגל באצבעות דקיקות עטויות כפפות שחורות, ומתבוננת דרך משקפי שמש ענקיים בחלון הראווה של חנות התכשיטים טיפני'ס – אורזת בתוכה את אחד הכללים החשובים ביותר בעולם האופנה: Less is more.
בהשראת הסגנון הפשוט והאלגנטי של גיבורת הרומן, הפך השם אודרי הפבורן לשם תואר ("השמלה הזאת היא ממש אודרי!"), והשמלה השחורה הקטנה של שאנל לקלאסיקה מודרנית. מארק ג'ייקוב, אלכסנדר מקווין, גוצ'י, וורסצ'ה הם רק חלק מהמעצבים שהקדישו לה נתח נכבד בקולקציות שלהם, ונדירות הנשים שאין ברשותן את נשק יום הדין הזה.
בוני וקלייד (1967)
הסיפור: בוני פארקר וקלייד בארו הם זוג נאהבים היוצאים למסע פשע אלים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. הסרט מבוסס על סיפורם האמיתי של זוג שודדים שפעלו בתקופת השפל הגדול בשנות ה-30, וריתקו את אמריקה כולה.
הסגנון והשפעתו: אם שמים בצד את בן זוגה הפרוע ואת האקדח הפרטי, האקססורי הקטלני ביותר של בוני פארקר תמיד היה כובע הבארט שלה, אשר שיווה לה אפיל זר ומסתורי. לצד הבארט, היו גם מספר כובעים שלא הזכירו במאומה את הכומתה הצרפתית – וכולם זכו לפופולריות מסחררת מחוץ למסך, לא מעט בזכות הקסם המסקרן שאופף פושעים סדרתיים.
מלבד שגעת הכובעים ששטפה את ארה"ב בעקבות צאת הסרט, החלו נשים רבות לאמץ את סגנון הלבוש המחויט והסקסי של בוני: חצאיות הדוקות גבוהות מותן, צעיפי משי קשורים ברישול על הצוואר, נעליים מחודדות עקב ומודגשות חרטום, ועליוניות טוויד לרוב. היום, עם פריחתו של טרנד הווינטג', הרשת מלאה במציאות ברוח הדמות, ובבלוג הרשמי של etsy אפילו הקדישו אייטם שלם לנושא.
גריז (1978)
הסיפור: על רקע רוח הנעורים של שנות ה-50, סנדי האוסטרלית (אוליביה ניוטון-ג'ון) ודני האמריקאי (ג'ון טרבולטה) נפגשים על החוף במהלך חופשת הקיץ ומתאהבים קשות. הם משוכנעים שלעולם לא יתראו שוב, אך הוריה של סנדי מחליטים להשתקע בארה"ב, והיא מתחילה ללמוד בתיכון שבו לומד דני. העניינים מתחילים להסתבך כשמתגלה הפער בין המעמדות החברתיים שלהם (דני הוא המאצ'ו המגניב, סנדי היא החננה האוסטרלית).
הסגנון והשפעתו: קצת קשה להבחין בזה מבעד לעננת המיוזיקל הדביקה, אך דני וסנדי הם הם חלוצי אופנת הכנופיות: מעילי העור השחורים, התסרוקות הנפוחות, סיגריית הפוזה המפורסמת, הניטים הפזורים על כל חלקה טובה – כל אלה היו לאבני היסוד ביצירת הלוק המפוקפק ביותר בהיסטוריה של האופנה; "אייטיז", קוראים לזה. יותר מכל תיזכר אוליביה ניוטון-ג'ון בסצינת המייקאובר: שיער פרוע, מכנסי סקיני שחורים במראה רטוב, לק צעקני וכפכפי פרחה. פייר, מדונה לא יכלה לעשות את זה יותר טוב.
הרומן שלי עם אנני (1997)
הסיפור: אלווי סינגר (וודי אלן) הוא קומיקאי ניורוטי מתוסבך, הפורש בפני הצופים את מערכת היחסים שלו עם אנני הול (דיאן קיטון), בחורה שובת לב ועליזה מטבעה. סיפור אהבה מר-מתוק וסופר ריאליסטי, המשלב את תמצית פילוסופיית החיים של אלן בשיא הקריירה שלו.
הסגנון והשפעתו: חריפות הזיכרון שביניכן ודאי זוכרות את התקופה שבה אמא התחילה להתלבש כמו אבא: המכנסיים הפכו רפויים מתמיד, הווסטים הפכו להיות אלמנט משלים לכל הופעה, עניבות קיבלו מעמד של אקססורי לגיטימי, והאמיצות אף חבשו מגבעות לראשן. האשם נעוץ באנני הול, הגיבורה שובת הלב שיצר וודי אלן.
אם נתעלם לרגע מפרשנויות שהעניקה אמא ל"סגנון אנני הול", נגלה כי מדובר באחת המהפכות המברכות באופנה: סגנונה האורבני-מרושל של אנני רק הוסיף חן לשובבות הנשית הטבעית שלה, והוכיח מעל לכל ספק שנשים יכולות להראות סקסיות גם בבגדי גברים. בין המעצבים שידעו לתרגם את התובנה הזו למסלול בולטים ראלף לורן, קלווין קלווין, כריסטיאן דיור ופראדה, ומדי כמה עונות חוזר עולם האופנה להזכיר לנו כמה נזיל הגבול שבין גברי לנשי.
ספרות זולה (1994)
הסיפור: סרטו השני של קוונטין טרנטינו, אשר שינה את פני הקולנוע ההוליוודי לנצח, מתאר את מעלליהן של מספר דמויות שוליים בעולם הפשע של לוס אנג'לס - צמד רוצחים שכירים, זוג שודדים זוטרים, מתאגרף כושל, בוס מאפיונר ורעייתו הצעירה ועוד, המצטלבים במסגרת ארבעה קווי עלילה מרכזיים.
הסגנון והשפעתו: יותר משהשפיעה תלבושתה של מיה וואלאס (אומה ת'ורמן) על עולם האופנה, הפכו מכנסי הסקיני השחורים, חולצת הכפתורים הלבנה וקארה הקליאופטרה שלה לאייקון סטייל בלתי נשכח בתודעה הקולקטיבית. המראה המדויק והסקסי הזה הוכיח שאפשר להעתיק את נשימתו של גבר גם ללא בלונד גולש ושמלת מיני הדוקה, וחשוב מכל: הוא מיצב את הציפורניים השחורות והקצרצרות כתשובה אלגנטית ללק הפרחי האדום. מבחינתנו, מדובר בלא פחות ממהפכה.
קלולס (1995)
הסיפור: שר הורוביץ (אלישיה סילברסטון) היא מתבגרת עשירה וקלילת דעת מבוורלי הילס, השואפת להוכיח שלצד עיסוקיה הרדודים, היא גם אינטלקטואלית בעלת תשוקה אמיתית לעזור לזולת. יחד עם חברתה הטובה דיון, הן מחליטות לעשות "מייקאובר" לטאי, נערה חדשה המגיעה לתיכון שלהן, ולהציל אותה ממוות חברתי בטוח.
הסגנון והשפעתו: אחד מסרטי הבנות הטובים ביותר בכל הזמנים (ואנו עומדות בלב שלם מאחורי ההצהרה הזאת), לוקה ברושם ראשוני של קומדיה אמריקאית רדודה. אבל התבוננות מעמיקה יותר מוכיחה מיד שמדובר בפריצת דרך. לפני קלולס, נדירים היו סרטי הנעורים שהצליחו ללכוד את רוח התקופה באופן כה משכנע ומלא הומור עצמי. מעבר לעגת הניינטיז הגאונית השולטת בדיאלוגים, הוליד הסרט הזה את אופנת הלוליטה המודרנית: גרביים עד הברך, חצאיות בית ספר קצרצרות ומתגרות (חשבתן שבריטני המציאה בעצמה את הסטייל לקליפ הראשון שלה?), תיקי קלאץ' קטנטנים המתפקדים כשחקני משנה לתלבושת, והאקססורי שההפך ברבות השנים לפריט החובה של דור ה-Y – הטלפון הנייד.
וכדי לחתום את הרשימה, הנה עוד כמה סרטים מעוררי השראה מהשנים האחרונות שאומנם לא פרצו סכרים אופנתיים, אך בהחלט גורמים לנו לפנטז על ארונות עמוסים כל טוב: השטן לובשת פראדה, 27 שמלות, מארי אנטואנט, קוקו לפני שאנל, גיליון ספטמבר, וכמובן – איך אפשר בלי – סקס והעיר.
