החלטתי שהיום אני מסתערת על ארון הבגדים שלי בבית ואחת ולתמיד עושה את מה שכבר מזמן כל כך רציתי לעשות. למראית עין זה נראה כמו עוד סדר טכני, אבל מדובר בצעד רגשי לא פחות. בכלל, לעמוד מול ארון הבגדים זה משהו שמצריך נשימה כבדה וארוכה. במיוחד כשמדובר ארון שלי, ששייך ללא פחות משלוש נשים קטנות. האחת דעתנית יותר, האחרת עוד לא בוגרת מספיק כדי להיות כזו. ואלו רק הבנות שלי. והשלישית, שזו אני, טוב - זה כבר סיפור בפני עצמו.
לבחור בגדים זו התעסקות יומיומית בלתי פוסקת. אני שואלת את עצמי למה בעצם? למה אנחנו, נשים מכל זן, בוחרות לעמוד יום יום מול אותו ארון בגדים ולקבל בכל פעם מחדש פסק דין אחר? קל לשאול את השאלה הזו אבל כל כך קשה לנו לענות עליה. למה אנחנו נלחמות באופן תמידי במראה שלנו, בתדמית.
למה שלא נקבל פשוט את המילה ״אישה״ בזרועות פתוחות ללא כל מעצורים או ברקסים חברתיים. הכי נורא שאנחנו אפילו לא יודעות למה אנחנו עושות את זה לעצמנו. לפעמים זה פשוט מרגיש שאם נתאמץ קצת יותר במראה שלנו או ננסה לשנות משהו על עצמנו, חיינו ישתנו והכל יראה הרבה יותר זוהר.
אבל מה זה בכלל זוהר ולמה כולם רוצים להיות בעולם הזה? לאף אחד לא ממש ברור מה הפירוש של זה, אבל כן ברור שכולם במרדף אינסופי אחריו. זוהר זה לא הירח שמאיר וזה גם לא טושים זרחניים שמבהירים את הכל. ממתי עולם הזוהר הפך להיות משהו שכולנו שואפים אליו?ממתי זה הפך להיות יותר חשוב מלהיות אישה רגישה ושאפתנית. מלהיות אישה יפה, בכל הצבעים, בכל הגדלים, בכל העולם.
חשוב לי להקדיש את הבלוג הזה לכל אותן בנות שלא מתעוררות עם שיער מושלם בבוקר, שלא מתעכבות על איפור מדויק ולא פוסחות על ארוחה דשנה ומפנקת. לאותן בנות שאולי לא תמיד היו הכי פופולריות אבל בהחלט אהובות. אותן בנות שלא תמיד הכל הלך להן בקלות. אותן נערות יפות וגדולות מהחיים שלא צריכות שיגידו להן את זה, כי הן פשוט כאלה.
