"אפשר להציע לך שירות?", שואלת אותי באדיבות המוכרת הצעירה ב"לוצ'י". אני מסתובבת בשעמום בחנות בעוד אחותי הצעירה מודדת בגדים בתא ההלבשה. אני מרימה גבה. שירות? לי? ב"לוצ'י", מעוז הוואן-סייז? אולי היא מתבלבלת וחושבת אותי לרותם סלע. "לא, תודה", אני מחזירה לה בנימוס, אבל היא רק חיכתה, מסתבר, לסקול אותי באינפורמציה המרתקת הבאה: "דווקא שתדעי שיש לנו מידות!", היא מדווחת בהתלהבות. "מאז ש'קרייזי ליין' קנו אותנו, אנחנו מוכרים גם מידות גדולות!". אני מפנה מבט ממנה אל אחותי, שבדיוק בודקת חצאית שמזכירה יותר סרט לשיער. המוכרת לא מוותרת. "עד מידה 44", היא מסיימת בגאווה. לא נעים לי להרוס לה ולהעיר שאני לא מידה 44, ושאני גם בספק אם אותו סרט לשיער במידה גדולה יותר היה הולם אותי. היא מבחינתה כבר הכתירה את החנות כפאט-פרנדלי, ואת עצמה כחסידת אומות השומן. איך אבשר לה את האמת, שמדובר בצעד קטן לאישה הגדולה?
ג'ינס רקום מניטים זה ממש במודה, חמודה
מה יכולה לעשות בחורה צעירה, שדווקא אוהבת שמלות צמודות וחשופות, אבל הגזרה שלה מזכירה יותר את זאת של עירית קפלן מאשר את זאת של עדי הימלבלוי? לפני חמש שנים, כשהייתי צעירה יותר ורזה יותר, אימא שלי היתה מנסה לשכנע אותי להיכנס לחנויות כמו "עונות", "אישה אישה" ו"ג'אמפ". כמובן שכל שיחה כזאת היתה נגמרת בריב שטוף דמעות, שבסיומו הייתי מוכנה להתפשר על לקנות ב"גולף" או ב"הוניגמן". היום הוויכוחים האלה כבר הרחק מאחורי. שנים שלא קניתי ב"קסטרו", את "זארה" ו"מנגו" אני דוגמת בעיקר בגזרת השמלות והטוניקות ועל "גריפ", "לוצ'י" וחברותיה אין על מה לדבר. ואני לא לבד: רוב רשתות האופנה לצעירות בארץ מגיעות עד מידה 42 בואכה 44 קטן, וככל שעולה מבחר המידות, כך עולה גם ממוצע הגילאים שאליהם הרשת פונה.
את נדיבת חמוקיים? יש פתרון – בואי תקני שמלת מעטפת צבעונית או ג'ינס רקום עם ניטים ב"ML", כאלה שתוכלי למצוא על כל אישה בת 50 בגבעתיים. ועוד לא התחלנו לדבר על המוכרות המבוגרות והנודניקיות בחנויות הללו, שרק מחכות להתנפל על הטרף הצעיר והשמנמן בצווחות "זה נורא במודה!" מחרידות. והמחירים? אפשר לחשוב שמייצרים את הניטים האלה מפלטינה.
כי בלונדון יש מידות גדולות
בארה"ב ובאירופה המצב שונה. שם כבר הפנימו כנראה שגם בנות שמנות אוהבות בגדים יפים. כל רשת אופנה שמכבדת את עצמה מחזיקה גם מחלקת מידות גדולות מגוונת, שפונה לטווח גילאים רחב ומספקת מידות גדולות באמת. נכון, לא תראו דוגמנית במידה 44 על שער הקטלוג של "ריינבו", אבל אם תיכנסו למחלקת הפלאס-סייז לא סביר שתמצאו שם את השכנה הפנסיונרית שלכן. שוק המידות הנדיבות הלך ותפח (וסלחו לי על הדימוי) בשנים האחרונות, עד שכיום יש בחו"ל גם רשתות אופנה המתמחות בבגדים לצעירות במידות גדולות.
הדגש כאן הוא על "הצעירות" – גם בגדים לתיכוניסטיות שלא רוצות להראות כמו המורות שלהן, וגם שמלות וחליפות מחמיאות לנשים צעירות עם טעם, שלא מחפשות את אותה שמלה בדיוק בשבעה בדים מודפסים שונים. רשת האופנה הבריטית "אוונס", למשל, מתהדרת בליין רוקיסטי ובועט שעיצבה עבורה בת' דיטו, סולנית להקת "גוסיפ". לאמריקאיות הדשנות שלא רוצות להתחפש לדלעת בליל כל הקדושים מציעה רשת "טוריד" תחפושות סקסיות וחושפניות, ו"ליין בריאנט" תעטוף אותך בסטרפלס יוקרתי או בשמלת קוקטייל מהממת.
ובכל זאת, יש תקווה קטנה-גדולה
אבל יש מי שהרימו פה את הכפפה והביאו את הבשורה גם לארץ. קטי, עולה חדשה מצרפת שחיה זמן מה בלונדון, חטפה שוק כשהגיעה לכאן והבינה עד כמה נושא המידות הגדולות בישראל לא מפותח. "אני אוהבת אופנה, אבל בכל מקום שנכנסתי אליו בקושי הצלחתי להשתחל לבגדים", היא מודה. קטי לא ויתרה והחליטה לקחת את העניינים לידיה – תחת המותג "שמניסטא" (שילוב בין "שמנה" ו"פאשוינסטה") היא מביאה לארץ דגמים מובחרים מאירופה של מותגים כמו "אוונס", "ניו לוק", "פריימארק" ועוד. המכירות האקסקלוסיביות שהיא מקיימת בדירתה ברחוב בזל בתל אביב הן קונטרה מחוצפת לגל מכירות המעצבות שפקד את העיר בשבועות האחרונים, מכירות ביתיות שבהן ניתן למצוא בעיקר שמלות מעטפת בגוונים שונים של אפור ובמבחר מידות הנע בין מידה 0 ל-1.
גם "בורדו", החנות הותיקה והענקית בכפר מל"ל, היא מקום עליה לרגל של צעירות במידות 42-62. מדובר בחנות המרכזת דגמים רבים של מעצבים מקומיים ומחו"ל, רשתות אופנה כמו "אריסטו שמט" ומותגים חו"ליים כמו "IGIGI". אגב, אם את במקרה במידה 52-56, דעי שמחפשים שם דוגמנית לצילומים. אני, לצערי, לא עונה על הקריטריונים הללו.
הסיפור של ליזי מילר, דוגמנית במידות גדולות שהצטלמה בעירום למגזין גלאמור.
עוד ב-mako נשים:
פאייטים - איך בכל זאת תלבשי את זה נכון? האופנה של מדונה - פרויקט מיוחד לאורך השנים, 12 טיפים לטיפוח - הקרמים שלך באמת צריכים להיות יקרים? פורנו? לא ממש. ממה נשים מתחרמנות באמת?