תמיד כשהיו שואלים אותי מה אני עושה במקצועי, הייתי מנמיכה מבט לרצפה, מוסיפה חצי גיחוך ועונה בשקט יחסי - דוגמנית. למעשה, לקח לי די הרבה זמן אפילו להיות מסוגלת לענות על השאלה הזאת. והיו גם לא מעט פעמים שפשוט הייתי מתחמקת מהתשובה. למה בעצם? לא היה לי הסבר אמיתי לזה, חוץ מזה שהרגשתי שאני שמה על עצמי חותמת. שמשקל מאוד כבד נוחת פתאום על כתפיי. כאילו בעצם היותי דוגמנית, אנשים מיד יתחילו לתהות - אז רגע, היא יפה? מצליחה? רגע, אולי היא בעצם רזה מדי? אולי היא לא מספיק יפה?
"האישור מהסביבה לא תמיד היה שם בשבילי"
תמיד היה בי חשש מהתגובה הראשונית. כי בין אם אנחנו רוצים או לא - תמיד נהיה תחת העיניים השופטות, המבקרות של הסביבה. וכן, בין אם אנחנו רוצים או לא - תמיד נייחל לאישור הזה שאומר שעברנו את המבחן בהצלחה. שאנחנו שווים משהו.
אני מרגישה שהאישור הזה מהסביבה לא תמיד היה שם בשבילי, וברוב המקרים לא עברתי את המבחן. לא נתנו לי את האישור שאני טובה, מתאימה או רצויה. ובאיזשהו שלב אתה יושב ומתחיל להאמין בזה, שאולי אתה באמת לא מספיק טוב. שלא לכאן אני שייכת, לא איתם ובטח לא עכשיו. הרגשתי שאני סוחבת איתי שק קרוע קצת שרחוק מלהיות פוטוגני במיוחד. ולאורך כל הדרך שלי, השק מתמלא באבנים כבדות, שהקשו עליי ללכת, הקשו עליי להמשיך.
הגעתי לנקודה בה כל מה שרציתי זה שמישהו אחר יסחוב את השק הזה במקומי, הכתפיים שלי לא עומדות בכובד האבנים. הלב שלי לא חסין נגד כל החיצים שעטים אליו במהירות לא סבירה. הגרון חנוק, והעיניים כבר לא באותו הצבע. והקרקע רק מושיטה את ידיה הכנועות אליי וקוראת לי לבוא, כי כל מה שרציתי זה שמישהו אחר יסחוב את השק הזה במקומי, שמישהו אחר יילחם את המלחמות שלי, שמישהו אחר יבכה במקומי ויצעק לעולם שקשה.
אבל מהר מאוד הבנתי שאני היחידה שצריכה לסחוב את אותו שק. הבנתי שנגד חיצים ללב יש שריון. ומהר מאוד הבנתי שאף אחד לא יכול לשנות לי את הצבע בעיניים. הרמתי מבט זקוף וגאה מאותה קרקע שהיתה נראית לי פתאום רחוקה מתמיד ויישרתי מבט חד אל אותן ידיים שדאגו למלא לי אותו. באותה נקודה החלטתי שאת הדרך הזו אני צולחת לבדי, ושלעולם לא אשבר. כבר בפסיעות הראשונות הרגשתי שאותו שק קרוע מתחיל להתפורר ואבן אחר אבן נופלת לה אל הקרקע. הרגשתי איך הכתפיים האדומות שלי מקבלות בחזרה תחושת קלילות. השק הקרוע והאבנים כבר לא קיימים בחיי, אך הסימנים על הכתפיים כן.
"אולי התקופה הכי טובה שהייתה לי"
וזה משהו שכנראה לעולם לא ייעלם, ותמיד יהיה שם כדי להזכיר לי כמה הדרך מעולם לא היתה קלה, אך אפשרית רק אם אבחר. אולי לא תמיד אקבל את האישור הזה, אבל אני יודעת גם שלא אקבל נכשל. תמיד יהיו המינוסים אבל היום יותר מתמיד ברור לי שהפלוסים כאן כדי להישאר. באותו שלב החלטתי שאני זו שאשים על עצמי את החותמת הראשונה וזה אותו קעקוע ראשון ששומר עליי מאחור ולעולם לא נותן לי להישבר
>> בפעם הקודמת: "עזבות אותי מאיפור, אני רוצה לשחק לגו עם הבנות"
לכל הפוסטים במדור