סיפרו לי שיש אמונה תפלה, שאם שכחת משהו בבית ואת חוזרת לקחת אותו, עלייך להביט במראה לפני שאת יוצאת שוב, ולקלל את עצמך.
"לקלל את עצמי?"
"לא משהו נורא, בקטנה כזה. סתם קללה".
כאילו שאנחנו לא פוגעות בעצמנו מספיק.
אני מסתכלת על עצמי במראה המון פעמים ביום. המראה בחדר, באמבטיה, במעלית, בעבודה – בכל אחת מהן לפחות כמה פעמים. בדרך כלל באופן פונקציונלי, כדי לוודא שאין לי שום דבר בשיניים ושהשיער נראה בסדר. לפעמים, כשהרגעים קצת יותר ארוכים, אני נוטה לבחון את עצמי. מותחת את הכתפיים ומפילה אותן שוב. מביטה מהצד. זוקפת את הסנטר. מחייכת כמה חיוכים שונים, לוודא מה הכי מחמיא לי. לאסוף את השיער? החולצה הזו משמינה אותי? אולי אם אדחס אותה לתוך המכנסיים יחד עם כל הרגשות השליליים שלי כלפי עצמי אראה קצת יותר טוב?
>> רוצות לקחת חלק בתכנית everyBody לדימוי גוף בריא בשיתוף סופר-פארם?
ואז אני הולכת לעבודה, עוברת ליד מאפיה, ורוצה קרואסון חמאה. ממש רוצה, זה בוער לי בלב. קודם כל, אני יוצאת בהצהרות – רק קרואסון אחד בשבוע. כלומר, אחד ביום. אז מגיע שלב החישובים – אם אוכל ארוחת צהריים מאוחר, הקרואסון יכול להיחשב כארוחת בוקר, ואם אבחר קרואסון חלבה אז זה בעצם בריא, למרות שקרואסון חלבה זה לא טעים. זו מתמטיקה שלא תגמר לעולם; במקרה הטוב היא תיעצר בביס הראשון.
בכלל, "מה להזמין במסעדה" דורש מחשבה עמוקה שכוללת משתנים מגוונים – מה כבר אכלתי היום, מתי אוכל בפעם הבאה, כמה אני רעבה, מה בא לי, והאם בכלל בא לי. במקום להגיד "יאללה" ולזרום עם התחושות שיש לי בבטן, אני חושבת מהבטן ואוכלת את הראש.
אז יגידו שאני לא שמנה. וזה נכון, אף פעם לא הייתי. יש דברים שלעולם לא אבין – מה עוברת אישה שמנה, איך זה מרגיש לעשות דיאטה, אני גם לא מבינה סינית. אבל יש דברים שהם אוניברסליים, שכולם שותפים להם, וזה לא משנה מאיפה את, מה הצבע שלך, איזו שפה את דוברת ומה ההורים שלך עושים.
אני מנסה לעמוד ברף גבוה שהחברה הציבה לי. כולנו מנסים לטשטש את הפגמים שלנו כדי לעמוד בסטנדרט שמעלה את עצמו משנה לשנה. אני מנסה להיות הכי יפה שאני יכולה להיות, הכי נקייה ומסודרת, בלי חצ'קונים ובלי שומנים, להראות הכי טוב ולשדר שהכל נפלא גם אם בפנים יש בלאגן קיצוני.
אני בוחנת את כולם וכולן. זה נובע גם מסקרנות, וגם מהצורך לקבל אישורים מהסביבה. כי הדבר המרכזי שרץ לי בראש (בזמן שאני מרגישה צורך לצאת לרוץ) הוא השאלה האם אני לא לבד. האם יש מישהי שמבינה אותי, מישהי כמוני. לא יכול להיות שאני היחידה בעולם שבוחנת את עצמה במראה כמה וכמה פעמים לפני שהיא יוצאת מהבית.
בעיניי, אין דבר מספק כמו לראות מישהו עם כתם של טחינה על החולצה. הידיעה הזו שגם הוא, בדיוק כמוני, לא מושלם. אנושי. שגם הוא אוכל מנה פלאפל וכן, גם הוא מתלכלך. אבל בטח היה לו טעים.
אני מסתכלת גם על דוגמניות לפעמים. בוחנת כל אחת מהן, בודקת בקפידה האם הבטן שלהן שטוחה, כמה שיער יש להן על הגוף, מה בדיוק היא עושה עם השפתיים, מנסה לחשוב כמה כסף היא קיבלה בשביל להצטלם לפוסטר הזה והאם זה שווה לה לא לאכול צ'יפס. כנראה שלעולם לא אדע.
אני אוכלת את הקרואסון שלי, ומחייכת. אם כבר לאכול, אז גם לחייך תוך כדי. לא?
סופר-פארם מאמינה שאת המידע והתרגולים כדאי להנגיש לקהל כמה שיותר רחב, ולכן הצטרפה למחקר של ד"ר שדה שרביט, ויחד הן מציעות את everyBody באתר סופר-פארם – פלטפורמה דיגיטלית המספקת תכנים, כלים ומשימות אותם ניתן לתרגל בזמן, בקצב ובזמן המתאים לכל אחת ואחד, ובאנונימיות מוחלטת.