מה יפה בה? ברנסאנס לא היו רואים אותה ממטר | צילום:
Larry Busacca, GettyImages IL
אם בר רפאלי הייתה ניגשת לסוכנות דוגמנות לפני אלף שנה, כנראה שהיו טורקים לה את הדלת בפרצוף. אין מספיק טוכעס, אין מספיק בשר - ובקיצור, בין יופי ובינה הפרידו שנות אור. תארו לעצמכן: מודל היופי המוכר לנו, הכולל חזה שופע, גזרת 90-60-90 ובטן שטוחה, לא תמיד היה כזה; מסתבר שבמהלך השנים השתנה אידיאל השלמות הנשית מקצה לקצה, כתוצאה ממהפכות של חברה ושל תרבות. מה היה נחשב ליפה פעם? הצטרפי אלינו למסע אל ההיסטוריה של היופי.
הגבות ממייגן, השפתיים מאנג'י: האישה המושלמת
חיבור תווי הפנים של הסלבריטאיות היפות בעולם
הגבות ממייגן, השפתיים מאנג'י: האישה המושלמת
התקופה הקדומה: השמנה שורדת
|
הגבות ממייגן, השפתיים מאנג'י: האישה המושלמת
לא מזמן, בסביבות ה-20 אלף לפנה"ס, האישה האידיאלית הייתה מלאה ובשרנית. היסטוריונים עוד לא היו, אבל אפשר להבין את המושגים המקובלים של התקופה באמצעות האמנות, שהייתה ועודנה כלי להעברת מסרים ולהפצת תפיסות עולם.
הפסל "ונוס מווילנדורף" הוא פסל אבן קטן, ואחת היצירות המוקדמות המייצגות את הנשיות כפי שנתפסה לפני הספירה: שדיים גדולים, בטן תפוחה ואבר מין מודגש. בעידן של מחסור והישרדות מול הטבע, אישה מלאה נתפסה כפוריה, כמשגשגת וכבעלת יכולת לגדל צאצאים.
בטן תפוחה וחזה שופע. "ונוס מווילנדורף", הלוהטת של העולם הקדום | צילום:
ויקיפדיה
תקופת יוון ורומא: ספורטאיות לוהטות
אידיאל היופי התהפך בתקופת יוון הקלאסית, ממנה נותרו תיאורים גופניים המשקפים מראה שרירי, חטוב ואתלטי. הנשים היו מיוצגות באמנות כאלות, ומודל הנשיות היה גוף חסון, בריא, בעל אגן רחב, חזה קטן וזקוף, בטן שטוחה ושיער גלי אסוף המדגיש תווי פנים מושלמות. בקיצור, המלהקים ההוליוודים עשו עבודה טובה עם אנג'לינה ג'ולי בסרט "אלכסנדר" ועם דיאן קרוגר כהלנה היפה ב"טרויה".
צאי לשלוש הקפות זריזות של ריצה קלה סביב האמפי. אנג'לינה ספורטיבית ב"אלכסנדר"
הרנסנס: שמנמנה וענוגה
בין המאות המאה ה-14 ועד ה-17 שוב חל היפוך, ואידיאל היופי הנשי חזר להיות מלא ומעודן. אחרי חשכת ימי הביניים, בהם דגלה הכנסייה בסגפנות וראתה בזלילה חטא, החזיר הרנסנס את גוף האדם אל המרכז. האישה הצטיירה כיצור רך, בעל חמוקיים מלאות, שיער שופע ועור בהיר; ניתן לראות דוגמאות טובות לכך ביצירות של בוטיצ'לי, ובהמשך גם ביצירותיו של רובנס, שסגד בציוריו לנשים מלאות במיוחד.
"הולדת ונוס" של בוטיצ'לי. סגד לנשים מלאות | צילום:
בוטיצ'לי, ויקיפדיה
המאה ה-19: צר היה כל כך
המחוך הראשון אמנם יוצר במאה ה-16, אך רק בתקופה הוויקטוריאנית, במאה ה-19, הוא זכה להכרה. המחוך נועד לחנוט את גוף האישה ולייצר גזרת שעון חול לא מציאותית, ובמאה ה-19 בחרו נשות העולם לדבוק באופנה המחניקה.
הגוף מקבל צורת שעון חול. מחוך מתחת לבגדים בתקופה הויקטוריאנית | צילום:
מאנה, ויקיפדיה
המאה ה-20: כל עשור והאידיאל שלו
שנות העשרים של המאה העשרים הביאו עימן רוחות של שינוי: הנשים קיבלו זכות בחירה, גזרו את מחלפותיהן הארוכות והסירו את המחוכים. קו המותן היטשטש והנשים ירדו לנעלי עקב נמוכות; האישה האולטימטיבית הייתה אז בעלת גוף נערי, תספורת מודרנית וללא מותן מודגשת. שחקניות ראינוע כמו לואיז ברוקס הפכו למושא הערצתם של נשים וגברים גם יחד.
גוף נערי ומותן לא מודגשת. שחקנית הראינוע לואיז ברוקס
שנות החמישים השמרניות הולידו מראה רומנטי ועם זאת פרקטי, עבור הנשים שיצאו לשוק העבודה. מודל היופי היה אישה נשית ואלגנטית, סטייל כוכבות הוליווד הקלאסית - ריטה היוורת', בריז'ט ברדו, אליזבת' טיילור, מרילין מונרו וסופיה לורן. נשים סקסיות, בעלות חמוקיים, מותניים וחזה שופע.
חמוקיים זה סופר סקסי. מרילין מונרו | צילום:
Douglas Miller, GettyImages IL
שנות השישים היו מלאי תהפוכות ומהפכות: המהפכה המינית, המהפכה הפמיניסטית, קידום זכויות השחורים בחברה האמריקאית ועוד. באמצע שנות השישים השתלטה רוח הנעורים על המודלים של היופי, האופנה והתרבות. הדור הצעיר בז לערכי הבורגנות של הדור הקודם, ותדמית האישה האלגנטית הוחלפה בדמות ה"אישה-ילדה". במקביל, החלו להטשטש הסממנים המיניים בין גברים לנשים. גברים גידלו שיער, נשים קיצצו אותו, ולבוש היוניסקס שמסתיר מותניים וחזה (ממש כמו בשנות העשרים) חזר לאופנה. טוויגי נחשבה למודל היופי האולטימטיבי של אותם ימים, והייתה דוגמנית העל הראשונה בעולם. עיניה הגדולות, גזרתה הדקיקה והמראה הנערי השובב הפכו אותה לסנסציה.
עיניים גדולות ומראה נערה. טוויגי היא אייקון היופי של שנות השישים | צילום:
William Vanderson, GettyImages IL
בשנות השבעים המשיך מראה היוניסקס לתפוס תאוצה, והגוף הנשי המושלם היה רזה, שרירי, שזוף עם חזה קטן. במקביל, חלה חזרה למראה הטבעי - שיער ארוך בגוונים טבעיים ופנים לא מושלמות. דוגמא מובהקת לכך היא פארה פוסט, שלא הייתה בובה מושלמת כמו כוכבות הקולנוע של שנות החמישים. פוסט התאפיינה בלסת בולטת, שפה דקה ואף חד.
השלמות שבחוסר השלמות. פארה פוסט | צילום:
Keystone, GettyImages IL
בשנות השמונים המשיכו הנשים לטפס בסולם הקריירה. אישה נחשבה ליפה אם הייתה ספורטיבית, רזה (לא מדי), שרירית, שאפתנית ומצליחנית - גם בקריירה וגם בחיים הפרטיים. נשות העסקים לבשו בלייזרים עם כריות כתפיים שהעניקו להן מראה של כתפיים רחבות וגבריות, והתסרוקות כללו שיער נפוח ומלא עוצמה. ברוק שילדס הייתה מודל היופי של אותה תקופה, עם גבות עבות ועיניים פתייניות.
גבות עבות ועיניים פתייניות. שילדס | צילום:
Gettyimages IL, getty images
שנות התשעים סיפקו לנו שני מודלים של יופי, מעט מנוגדים. קייט מוס הובילה את אופנת ההרואין שיק בקמפיינים של קלווין קליין, והיוותה בגזרתה הסופר צנומה ובהבעת פניה המיוסרים אנטיתזה לדוגמניות העל של התקופה - סינדי קרופורד, קלאודיה שיפר ונעמי קמפבל.
המודל השני שצמח לקראת סוף שנות התשעים הוא מראה הברבי המנופחת: בלונדה, רזה, בעלת שפתיים מפתות ושדיים גדולים. פאמלה אנדרסון הייתה סוג של בריז'ט ברדו בגרסתה הטראשית, וחזה הסיליקון המנותח שלה הפך למושא תשוקתם של גברים רבים שלא ידעו להבחין בין מזויף לאמיתי, או שפשוט לא היה להם אכפת.
משופצת במצב מעולה. פמלה אנדרסון ב"משמר המפרץ"
הרואין שיק זה הכי ניינטיז. קייט מוס | צילום:
huffingtonpost.com
המאה ה-21: מתקפת המשובטות
בימינו אנו נדמה שמודל היופי הופך, לכאורה, יותר ויותר "מציאותי", כאשר על סדר היום חוק הדוגמניות הרזות, המונע מסוכנויות להעסיק דוגמניות בתת משקל ומחייב מפרסמים לציין לצד תמונות כי נעשה בהן שימוש בפוטושופ. החוק אולי נתן תוקף משפטי לעצירת ההדרדרות של עולם האופנה והיופי, הקובע סטדנרטיים לא אנושיים למראה - אבל בפועל כולן ממשיכות לחפש את הלוק המושלם ולא בוחלות בשום אמצעי, מדיאטות מסוכנות ועד גאדג'טים לשיפוץ הפנים. גל הניתוחים הפלסטיים משלהי המאה העשרים תפס תאוצה והפך לצונאמי של ממש. תמורת סכום סמלי תוכלי לקבל את הישבן של פיפה מידלטון, החזה של פמלה והשפתיים של אנג'לינה.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
