מתי מגיע הרגע להתחיל מחדש?

"לכל סיום יש התחלה חדשה 
ותמיד הפרידה היא קשה זה הוא הזמן זה היום זה הרגע 
החופש קורא לי מכל הכבישים 
זה הזמן זה היום זה הרגע 
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים" 

המילים האלה, של יעקב גלעד, מלוות אותי בתקופה הזאת, שכולה סיומים והתחלות. אנחנו, ככלל, בני אדם, לא אוהבים שינויים, שונאים פרידות. אין דבר שמציף את העיניים במהירות רבה יותר מפרידה, בטח כשמעורבת בזה גם רכבת. אני לא טובה בהחלטות על פרידות, מכל הסוגים.

אולי הגיע הזמן לשינוי? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

מרגע שהחלטת - פתחת דלת

אני זוכרת חודשים גדושי התלבטות לפני שעזבתי את עולם משרדי הפרסום, על שטיחיו האפורים, שפתו ומשכורותיו, פחדים מ'מה יהיה' והכול נראה כל כך מסובך, כמעט בלתי אפשרי, איומים מכל פינה. להגיד "עד כאן" לחמש עשרה שנים, מעמד, תפקיד, משמעות. הפחדים האלה מפריעים לנשום, לא מניחים לישון, לוחשים מכל פינה,  וכל זה מעיק בצורה בלתי נסבלת - עד הרגע שבו ההחלטה מתקבלת. מהרגע שהחלטת, סגרת דלת, פתחת אחת חדשה -  הדברים הרבה יותר פשוטים. כשעושים את הצעד המציאות משתנה ויש מציאות חדשה, עם כל מה שהיא מביאה, ומהניסיון המועט שהצלחתי לצבור בכמעט חמישים ושתיים שנים– כל שינוי פתח דרך חדשה, מוצלחת יותר מזאת שהסתתרה מאחורי הדלת שנסגרה. ככה זה.

אני סוקרת את הסיומים שלא השכלתי לזהות, את המקומות בהם נתתי לפחדים להחליט בשבילי, ומגלה, פעם אחר פעם, שהיו אלה השהיות בלבד. מה שהיה צריך לקרות בסופו של דבר קרה, הדרך המשיכה, בכל פעם צבעונית ומפתיעה יותר, לנצח בלתי צפויה.

ההחלטה לעזוב את הקיבוץ בו נולדתי וגדלתי, שהיה כל העולם שהכרתי, הייתה מההחלטות הקשות מולן עמדתי. הייתי בת עשרים ואחת, חזרתי מהצבא לקיבוץ, כמובן מאליו, וזה לא היה אותו דבר. התלבטתי אם כן לעזוב או לא ואיך ולאן חודשים ארוכים, מייסרים. היה ממה לפחד, לא ידעתי מה מחכה מעבר לכביש הראשי.

בסוף, אחרי חודשים של התייסרות, זה נגמר בערב אחד, בפחות מחמש דקות. זה היה כשחזרתי משבוע הספר בתל אביב, שהיה מרגש ומלא הצעות והתחלות וחיזורים (וספרים, חזרתי עם תיק כבד מנשוא, מלא ספרים) ועברתי ליד המזכירות וראיתי שיש אור ונכנסתי ואמרתי למזכיר הקיבוץ המופתע (ולעצמי) שאני עוזבת בשבוע הבא. אחר כך החיים הציגו בפני מופע ראווה של 'תראי מה יכול לקרות כשמקבלים החלטה' והתחילה תקופה מלאת גילויים בתל אביב, ואחרי זה בירושלים ובניו יורק, נכנסתי ויצאתי מאינספור דלתות, שנפתחו בזכות זה שאחת נסגרה.

צריך לדעת מתי לעשות שינוי

ואני נזכרת ברגע אחר, אי שם בסוף שנות השמונים, כשקבלתי הצעה מהחלומות, לעזוב את קשר בראל (ששנים מאוחר יותר עתיד להפוך למקא'ן אריקסון)  כדי לנהל קריאייטיב במשרד גדול ומבטיח עם שורה של הטבות דמיוניות. קפיצת דרך משמעותית מכל היבט. בסופו של דבר- אחרי שחתמתי על ההסכם ובאתי למנהלי קשר בראל לספר להם בעיניים דומעות שאני עוזבת - הפחדים מהבלתי מוכר ניצחו ובטלתי את החוזה החתום, בחרתי במוכר, נשארתי במשרד. התוצאה של המהלך הזה שהייתי עוקבת, בעיניים כלות, אחרי איך זה שקבל בסופו של דבר את התפקיד שהיה שלי - עולה ופורח. (בלי לגלות את כל הפרטים, רק ארמוז שהיום הוא אחד מחברי האהובים, הקרובים ביותר, ובמקרה קוראים לו גדעון עמיחי).

פרידות זה דבר קשה. גירושין זה סיוט. אהבה שנגמרת, תקופה שמסתיימת, רגע לפני שמתחילים מחדש. זמן שאוזל כדי לפנות מקום למה שיבוא אחריו. זה דורש הקשבה עמוקה, לעצמך ולעולם, לדעת לזהות מתי הגיע הרגע לעשות שינוי, לעזוב מקום עבודה, בית, ארץ, עיר, בן זוג, תקופה. מהרגע שהספירה לאחור מתחילה להישמע, כל שנייה מתקתקת, מזכירה שהרגע הולך וקרב.

הימים הכי קשים הם אלה בהם ההחלטה כבר קיימת והפחדים קופצים ומסתירים את המסך, נדחקים למצלמה, מנסים למסור ד"ש, מסיחים את הדעת. זה תמיד "לא, לא, לא, לא, לא, לא" – ואז ברגע אחד זה "כן" – והכול נפתח.

אלה המחשבות שעברו בי כשתהיתי אם הגיע הרגע לשנות את הסטאטוס בדף הפייסבוק שלי, לשחרר את הפרפר שחיכה בסבלנות, בגולם, להניח לו לפרוש כנפיים, להתחיל מחדש.

>> בטור הקודם: תקשיבי לגוף שלך