הכול זמני. זה הדבר היחידי שקבוע.
זמן, למרות היותו המצאה של אנשים, הוא דבר שאין ממשי ממנו. הוא מהפנט, מרתק ומפחיד אותנו. זמן הופך, בתפיסתנו, לגיל - וגיל מגדיר ומקטלג אותנו. איפה היינו ומה עשינו, מה מיצינו וכמה נשאר. זמן כל הזמן עובר, מתקתק בשעון הסמוי הזה, כמו אינפוזיה שמטפטפת, טיפה אחרי טיפה. כל הזמן. האם הזמן משנה אותנו או שהוא רק מחליף אריזות? הרי הגוף מתבגר, הפנים משתנות, ניסיון נצבר ועם כל זה – משהו בפנים נשאר כשהיה. סקרן, מבקש לדעת, מחפש אישורים, רוצה אהבה.
כשהייתי בת שש-עשרה חשבתי שבשנת 2000 אהיה בת ארבעים – וזה כזה פספוס, שאהיה זקנה כשהכיף האמיתי יתחיל, חלליות יטיילו בין הבתים בדרכן לכוכבים רחוקים, אנשים יתקשרו ללא מילים, סיינס-פיקשן יהפוך למציאות ואני אשאר מחוץ למסיבה, עם תווית פג תוקף. וגם זה עבר. עבר או לא עבר? עבר, וודאי עבר ולא יחזור. מה שעשינו בגיל שש-עשרה הוא לא מה שנעשה היום, למרות שיש רגעים בהם התחושה דומה מאוד. ואולי העבר בכלל לא היה, אלא הוא מין סיפור כזה שבחרתי לספר, לעצמי ולעולם.
בגיל שמונה עשרה וחצי, כשהספר הראשון שלי יצא לאור, חשבתי שתמיד אהיה בת פחות מעשרים, שהגיל הנשאף, האמיתי, הנחשק והנחשב - לעולם לא יגיע. אז זה היה עשרים וחמש. להיות גדולה, מבינה, יודעת. מי חשב שזה אי פעם יגיע. עשרים ושמונה? ממש גדול. שלושים? מבוגר. ארבעים? סוג של קשיש. חמישים? לא הייתה דרך שאוכל לדמיין את עצמי בגיל חמישים. פשוט לא היה איך.
בגיל עשרים כל הזמן רציתי שהזמן יעבור וכבר אהיה 'גדולה'. לא הייתי מרוצה ממה שיש לי, לא מעצמי, לא ממה שהשגתי, לרוב גם לא ממי שאיתו הייתי. רציתי כל הזמן משהו אחר. מישהו אחר, יותר שווה. רציתי לדעת יותר, סוף סוף להבין מה קורה בעולם המשונה הזה, אליו נקלעתי במקרה. לא אהבתי את הגוף שלי כי הוא לא היה מספיק מושלם ותמיד היו, לצערי, נשים הרבה יותר יפות ממני מסביב. כל הזמן עשיתי השוואות ואף פעם לא יצאתי מהן טוב. הייתי עסוקה בלקבל אישורים, מכל כיוון. חושבת שאולי אם האחרים יחשבו שאני ממש שווה – באמת אהפוך לכזאת. "עצמי" היה נגזרת של סך כל המבטים שסקרו אותי.
אחר כך עברו כמה שנים ונהייתי בת ארבעים, עם התראה מוקדמת (רק שלא שמתי לב) והופתעתי לגלות שהדברים רק משתפרים. גיליתי כל מיני תחביבים חדשים, להתאמן למשל. לשחות. לרוץ. ללכת, להסתכל בראי. לטפל בעצמי. בגיל ארבעים הייתי יפה יותר, בעיני, מאשר בגיל עשרים והיום, בגיל חמישים ואחת (וחצי), אני מחבבת את עצמי יותר מאשר בגיל 40. אני חיה בשלום בעור שלי, חלק גדול מהזמן. יש ימים שפחות, לרוב יותר. אני מייחסת לזה חשיבות. חושבת שתשומת הלב שלי שמושקעת בעצמי - היא דבר מבורך. יש ביטוי כזה "ראי הזמן" ויש לו כמה משמעויות.
הדפיסו, גזרו והדביקו לעצמכן על המראה
איך שאנחנו משתקפים בזמן, איך שהזמן משתקף בנו, וגם "ראי, הזמן, עובר. הזמן רוצה שתראי אותו". אי אפשר לראות את הזמן. הוא לא קיים. הרי אפשר לראות רק את מה שקיים ברגע זה ממש – ולאהוב את זה. אין דרך אחרת לפגוש את עצמך. זמן הווה הוא המקום היחידי.
מעניין אותי, הטיול הזה של הזמן. מתי הוא מדבר, מה הוא אומר, מתי הוא שותק, מתי הוא מחריש אוזניים. איך מעבירים אותו לצד שלך. זאת השאלה. "נשים בגילנו" אמרה לי חברה ואני חשבתי שזה ביטוי מוזר ותהיתי האם באמת קיים דבר כזה. אני מסתכלת על החברות שלי (לא נתחיל עם שמות ולא נסתבך) והן כל כך יפות וחכמות היום, יותר מאשר אי פעם בעבר.
נראה לי שמי שאוהבת את הגיל שלה - הגיל שלה אוהב אותה בחזרה, ובמקרה הזה - מדובר באהבת אמת.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
