פשוט להדליק את האור

כבר שנים אני מחכה שיגיע הרגע הזה. שהכול יהיה פשוט, ברור, מובן.

זה לא פשוט להיות בת 16. זה לא פשוט להיות בת 25. זה לא פשוט להיות בת 33. זה לא פשוט להיות בת 45. זה לא פשוט להיות בת 52. זה לא פשוט להיות בת 66. 75. 92.

אני משערת שזה אף פעם לא ממש פשוט, להיות. האם אני רואה הנהוני הסכמה? לפחות על זה פשוט להסכים – לא, זה לא פשוט.

כל הזמן אנחנו רק שופטות ומשוות

מתי, אני שואלת, מתי זה סוף-סוף יתחיל להיות פשוט. ומה זה בכלל אומר, "פשוט". יש בכלל דבר כזה, "פשוט". האם אי פעם יגיע הרגע ההוא בו הכול יהיה ברור, שקט, בלי טונות של ציפיות לגבי מה שמחכה מעבר לסיבוב, בלי מבטים אחורה וקדימה, בלי להסתכל על עצמך עם פנקס בו רשום ומקוטלג לפי סדר אלפביתי ותתי סעיפים כל מה שלא בסדר בך ובכלל, והיד ממשיכה לרשום. מתי מגיעים לאותו רגע פלאי, עליו כתוב בספרים, בו אנחנו מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו, בלי להשוות, בלי לשפוט, בלי כל הקולות האלה הלוחשים מהצללים. ומי עומד מאחורי הקולות האלה ומאיפה הם באים.

מזהה את הקולות האלה, הלוחשים לך "לא מספיק, צריך יותר"?

איך יודעים לאיזה מהם ראוי להקשיב, איך יודעים להפריד בין אלה שבאו לקדם אותנו בעצה טובה לבין אלה שרק נועדו להציק ולהכאיב, הנלחשים אלייך (נלחשים? צורחים) מהצד השני של המראה: "את לא בסדר", "את צריכה להיות ככה, לא, את צריכה להיות ככה", "תראי את ההוא ותראי את הזאת ותראי אותך. אם רק היית מישהי אחרת, אם רק היית רזה/ יפה/ עשירה/ מצליחה – היית חיה את החיים האמיתיים".

מי עומד מאחורי הקולות האלה, מי הדובר. מה מזין אותו. למה הוא כל הזמן מניע אותנו לשפוט ולהשוות. להיות חסרים. איך זה שאנחנו אף פעם לא בגיל הנכון, במראה או במקום הנכון, ותמיד משהו חסר. הקולות האלה מטילים צל על הדימוי העצמי שלנו, הופכים את מערכת היחסים איתו לסיפור ממש לא פשוט.

משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי לעצמך על המראה

הפחדים והציפיות שלנו מוזנים, בין השאר, גם ממודלים בלתי אפשריים של יופי, סיפורי הצלחה מדומים, תדמיות ודימויים. סוגים של צללים.

לצללים יש נטייה מוכרת להיעלם באור.

לפני כמה ימים נתקלתי, בשיטוט אקראי בפייסבוק, במשפט הזה:
"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור." א. ד. גורדון‌

חשבתי שהמשפט הזה מהווה תשובה מעולה לשאלה ששאלתי בתחילת הטור: איך מתנהלים עם כל ה"לא פשוט" הזה שלנו. פנימה והחוצה.

זה נשמע כל כך פשוט והגיוני, להגביר את האור. לא לבזבז זמן על מלחמות במחשבות, בדימויים, בקולות הדוברים מהצללים בפינות. הם ינצחו בכל מקרה. לא להאמין לצללים, הם לא משחקים משחק הוגן, יש להם נטייה לשקר.

פשוט להדליק את האור ולראות איך הם נמוגים. לדעת מי אנחנו באמת, ברגע הזה.

להסתכל לעצמנו בעיניים, לחייך. לשמוח שאנחנו אנחנו. להגביר את האור הנשקף מהעיניים. לפעמים אפשר אפילו להדליק זרקור.

הדימוי העצמי שלנו מבקש שנדליק את האור.

>> בטור הקודם שלי: מה בדיוק אמיתי בתכניות המציאות?

>> למתחם בעד עצמי