להיות ולא להיות | צילום:
Thomas_EyeDesign, Istock
לקרוא עיתון בזמן שאוכלים, לדבר בנייד כשהולכים ליד הים, לחשוב על הפגישות שצפויות לנו מחר בזמן שאנחנו עושים אהבה. לענות בלי להקשיב, לדבר בלי להיות נוכחים, להגיב בלי לקרוא. לא לזכור מתי נשמנו עמוק, כמו שצריך, בפעם האחרונה.
נמצאים בכל מקום חוץ במקום בו אנחנו אמורים להיות
זה מה שקורה כשאנחנו נותנים לטייס האוטומטי לעשות בשבילנו את העבודה, לקבל במקומנו החלטות, ללכת במקומנו, להיפגש בשמנו עם אנשים, לנהל שיחה, לבצע משימות, לענות על המתרחש כמובן מאליו. למעשה, הצבנו את הטייס האוטומטי הנחוש הזה לחיות במקומנו, לאפשר לנו לשוטט במחוזות אחרים, בזמן שהדברים נעשים. במילים אחרות – לא להיות. מי הוא אותו טייס אוטומטי, שעושה במקומנו את הדברים האלה, והאם אנחנו באמת רוצים להעביר לידיו את השליטה?
הטייס האוטומטי נקרא לדגל כשהמחשבות שלנו נמצאות במקום אחר. הוא מבצע את הפעולות במיומנות, דרך הרגל, מאפשר לנו לטייל בעבר, בעתיד, למנות טרדות, דאגות ותרחשי אימה, לחשוב על מה היה אתמול ומה צפוי מחר, להיות כמעט בכל מקום ביקום – חוץ מאשר במקום היחידי בו אנחנו אמורים להיות, במה שאנחנו עושים ברגע זה ממש.
לא פלא שאת לא זוכרת מה בדיוק היה שם
כמה פעמים הכנת לעצמך משהו לאכול ולקחת, כמובן מאליו, עיתון, ובזמן שעברת על החדשות, התעכבת על פיסת רכילות, נעצרת על מודעה – הצלחת התרוקנה. מי אכל את כל מה שהכנת לעצמך, מי הרגיש את הטעם, נהנה מכל נגיסה? לא אנחנו. אנחנו לא הינו שם. תשומת הלב, המודעות, הנוכחות שלנו יצאה לטיולים במקומות רחוקים בזמן שהגוף שלנו עשה את אחת הפעולות הכי חשובות לקיומו: אכל.
לגעת בלי להרגיש, להיות בלי לדעת. הטייס האוטומטי היא הדרך שלנו לחמוק מנוכחות. לוקח זמן להבין שההרגלים האלה מלווים אותנו כבר הרבה מאוד שנים, שהטייס שלנו כבר בקיא בכל הניואנסים, שולט להפליא בכל התוכנות. הוא יודע לנהל פגישות, הוא משוחח להפליא בטלפון, מנוסה בכתיבת מיילים, קרא במקומנו עשרות אלפי מילים, עשה במקומנו תרגילים, הולך, רץ, נאנח במקומות הנכונים, מתייצב בשמחה להחליף אותנו ברגעים הכי אינטימיים, הכי נחשקים.
פלא שאנחנו לא זוכרים אחר כך מה באמת היה? הרי לא היינו שם. מישהו אחר היה שם, במקומנו, ובתוכנה שלו אין את המרכיב החמקמק הזה, זה שיודע להרגיש לעומק, לחוות, להתענג, להיות.
להיות שם בכל רגע ממש
אפשר לקרוא לזה שגרה, אפשר הסחת דעת, אפשר גם להגיד "מה את רוצה, כולם עושים את זה". אבל כולם זה לא אנחנו, וכשאנחנו מסתכלים מסביב, לעומק העיניים, לא לעתים קרובות אנחנו פוגשים, לצערנו, את הברק הזה שאומר "כאן יש חיים". אולי זה מה שכל כך שובה לב בתינוקות – כשהם מסתכלים עליך, מחייכים אליך, צוהלים – הם שם לגמרי. כשאנחנו מצליחים להיות מודעים לזה – גם אנחנו איתם, ברגע הזה.
הסיפור הזה של הנוכחות ברגע, שכולם מדברים עליו וכותבים עליו ויודעים כמה שזה חשוב, הופך גם הוא, בשנייה של חוסר תשומת לב, לטקסט אוטומטי של אותו טייס. זה לא פשוט, מסתבר, להחזיר לידנו את ההגאים.
משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי לעצמך על המראה
מדובר בשבריר שנייה של הבנה ובתרגול סזיפי, אינסופי, כדי להפוך את התובנה הזאת לחלק מהחיים. להיות מודע למחשבות, לזהות אם ואיפה אנחנו נמצאים, גם ברגע זה ממש. לשאול את עצמנו, שוב ושוב, האם אני נוכח. לזהות איפה אנחנו באמת ברגע הזה, להבין שהרבה יותר שווה להיות כאן ועכשיו. העיסוק הזה, האינסופי, במה שהיה ובמה שיהיה, מעביר לידי הטייס האוטומטי את הפרס הגדול: להרגיש את מה שקורה עכשיו. לא חבל?
כשהבנתי את זה, וזה היה לא כל כך מזמן, החלטתי להתחיל עם הדברים הקטנים: לא לקרוא בזמן שאני אוכלת, לא ללטף ולגעת בלי להרגיש, לא לדבר באייפון כשאני הולכת ליד הים. דברים קטנים. גם כשזה נוגע בגוף, מקלחת היא עונג גדול, במיוחד באוגוסט, כששמים אליה לב. נכון, לא תמיד זה מצליח, לעתים קרובות אני שוב שוכחת לזכור, אבל יש גם הישגים.
לזהות את עצמנו בעיניים
כשאנחנו מסתכלים במראה ורואים רק את רשימת הדברים שצריך לעשות, זה אומר ששוב פספסנו את ההזדמנות להסתכל לעצמנו בעיניים, לחייך, לשמוח בעובדה שאנחנו זה אנחנו. הטייס האוטומטי משתקף מיד במבע העיניים. כשיודעים לזהות אותו – זו נקודת ההתחלה.
יש אמרה שאומרת שגם זה שמזיז הרים – התחיל עם אבנים קטנות. אני מאמינה שאפשר להחליט ברגע זה על כמה נקודות בהן אנחנו לא מאפשרים לטייס האוטומטי לנהל את הדברים. שינוח קצת, הוא עובד בלי הפסקה. באותה הזדמנות נשיב לידיים שלנו את היכולת להיות שם, להרגיש, לחייך אל עצמנו באמת.
ומה הטייס האוטומטי שלך אומר על זה?
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
