מתוך "דברים שצריכים לעבור", (1980)
מתי אומרים כן, מתי אומרים לא, מתי הולכים עם מה שמרגישים ומתי נותנים לפחדים ולמה שנהוג, לשלטון ה"מה יגידו", להכתיב את הדרך. הרי היה את הרגע ההוא, בו עמדנו בצומת ובחרנו בדרך מסוימת, וברגע שבחרנו בה – כל האפשרויות האחרות נעלמו, וגם אם נשוב ונפגוש את ההזדמנות פעם נוספת, התנאים, המקום והרגע ההוא, הספציפי, כבר לא יהיו כשהיו.
פעם היה לי את האומץ לטעות
הצצתי הבוקר בספר הזה, שיושב לי על המדף כבר יותר מ-30 שנים. נעצרתי על המילים האלה, שנכתבו כשהייתי בת אולי שמונה עשרה. היום אני חושבת "ילדה", אז הרגשתי לגמרי אישה, צעירה, אבל אישה. האמת, כמו ברוב המקרים, נמצאת איפשהו באמצע. הניסיון אכן מביא איתו כלים נוספים, יכולת לראות תמונה רחבה, לזהות דברים שמסתתרים, הבנה עמוקה יותר של העולם והאנשים החיים בו, ועם זאת – הוא לוקח מאתנו, באותה מידה, את הסקרנות וההתלהבות התמימה, הגלומה בחוסר הידיעה. את האומץ לטעות, לזנק לבריכה בלי לבדוק את טמפרטורת ועומק המים, בלי להבין מה עלול לקרות.
העולם מסביבנו רצוף פיתויים, הצעות, נגיש מאי פעם. הם שם, אורבים בכל פינה. זה יכול להתחיל בחיוך ברחוב, בתמונה בפייסבוק, במפגש עיניים מקרי בישיבה מרובת משתתפים. כשאנחנו חיים באמת, חשופים לעולם, הכול יכול להתרחש בכל רגע נתון. איך יודעים מה נכון, איך יודעים מתי לסרב בנימוס ומתי לתת לעצמך את החופש לגלות מי ומה מסתתר מאחורי המילים, איך יודעים להציץ מעבר לעיקול ולדעת האם לצעוד קדימה או להסתובב אחורה במהירות, למחוק את האפשרות.
זאת לא שאלה חדשה, והרלוונטיות שלה איננה דוהה לאורך השנים. ושוב, זה ברור מאוד כשמדובר בהתאהבות, אבל זה נכון גם במקרים אחרים. חברות, הצעות עבודה, הזדמנות להצטרף לרעיון או לתנועה. מי כן ומי לא, הרי יש בעולם הזה כל כך הרבה אפשרויות, ותמיד מגיע הרגע בו אומרים "כן" או "לא", גם אם משהים את ההחלטה עם "אולי", ברגע האמת מתקיימת החלטה.
מאפרה מלאה, רגעי קסם וסימן שקשה להסתיר על הצוואר
כמה פעמים קיללנו את עצמנו מול המראה, בבוקר שאחרי לילה הזוי, כמה פעמים חייכנו לעצמנו ואהבנו את הברק החדש בעיניים. מה למדנו מכל פעם כזאת, מה נרשם במאזן הסמוי הזה, המקרין על הדימוי העצמי שלנו. מתי נפגענו, מתי פגענו, מתי היינו מאושרים. כל אחת ואחד והמדד שלו.
הזמנתי את הנערה הזאת, שהייתי, לשיחה. טיול קצר בזמן (זמן, הרי את זה אנחנו כבר יודעים, הוא דבר גמיש. כמו שאנחנו יכולים לשוחח היום, לראות את מי שנמצא שעות טיסה רבות מאתנו, ככה אנחנו יכולים להזמין לשיחה גם את מי שהיינו לפני שבוע, לפני שנתיים או לפני שלושים שנה. זמן הוא תפיסה, הוא לא ממשי. אנחנו נוהגים להתבלבל ולהתייחס אליו כאל משהו ליניארי, מוצק וברור, והוא לא). פגשתי את הנערה הזאת שהייתי, שהייתה מוטרדת מאוד.
משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי לעצמך על המראה
הלילה שקדם לכתיבת המילים האלה, שהתחיל מאוחר ונגמר כשהציפורים כבר צייצו, השאיר אחריו מאפרה מלאה בדלי סיגריות, רגעי קסם מהולים בעשן וסימן שקשה להסתיר על הצוואר. האם המישהו הזה, שאתמול בערב עוד היה זר גמור, ההוא שיצא מהדלת בבוקר ולא ברור אם ישוב, האם הייתה זאת טעות איומה שיש למחוק מיד מהזיכרון - או משהו לחזור ולאחוז בו, לשמוח על אבקת הקסם שפוזרה על השעות הקטנות, לאהוב את הרגעים שהיו. הנערה שהייתי הייתה עסוקה מאוד בשאלה הזאת, מה היה נכון לעשות, מה חצה את הגבול. מה צריך ומה לא צריך לעבור. הייתה בה, כמו בכולנו, אני מאמינה, סקרנות עצומה לגלות עולמות חדשים, יכולת (שקצת אבדה עם השנים, לצערי ולשמחתי) להתאהב נואשות, עד כלות הנשימה, לייחס משמעות מאגית למעשה האהבה – לתת לנשמה להיחטף – ולעבור הלאה, להתאהבות הבאה. נזכרתי הבוקר בהתרגשות הזאת, בציפייה, בגילויים הראשונים. גם בכאב, כמובן. זה בא ביחד, כשמעזים לנסות. טעויות הן חלק בלתי נפרד מהדרך, סוג של הוראת קבע בלתי נמנעת לתשלום שכר לימוד.
חשבתי שלמרות כל השנים האלה שעברו, אני מסכימה עם המילים. הטקסט הקצר הזה, שנכתב בשבילה (כלומר, בשבילי) בלבד, לא היה מיועד לעיניים אחרות. הוא בא להרגיע, לעשות סדר בדברים, ליצור מדד ברור מתי כן ומתי לא. לא היה לי שמץ מושג, כשהמילים האלה נכתבו, שהן יגיעו לכל כך הרבה אנשים, חלקן הגדול נערות בגיל שבו הייתי בבוקר ההוא, בו המילים האלה נכתבו. המדד הזה שהצעתי לעצמי, גם כדי לנקות רגשות אשמה על אותו לילה בלתי צפוי, אני חושבת שהמדד הזה עדיין תקף. ולא רק בהקשר לגברים ולהתאהבויות חוטפות נשימה. להיות שלמים עם הבחירות שנעשו, להיות כנים עם אלה שצועדים לצדנו לכברת זמן בדרך. להשתדל לא לזייף לעצמנו, לא לשקר לאחרים. לא לתת לפחדים ולשיפוט העצמי העוין להתגנב מהצד השני של המראה. לחיות בשלום עם הבחירות שלנו זה לחיות בשלום עם עצמנו. לאהוב את עצמנו. לא לפחד לשאול שאלות.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
