נסיכה שלי

חולמות להיות נסיכות ליום אחד

"אבל הוא אמר שהוא אף פעם לא הרגיש ככה", היא אומרת, ומכלה את שארית קופסת הטישויים שלי. "הוא אמר לי שהוא חושב עלי כל הזמן, תראי, תראי מה הוא כתב", היא נוברת באייפון שלה, מציגה לי בגאווה את האותיות על המסך, כאילו שהן מהוות הוכחה למשהו:

"'את פשוט נסיכה', ככה הוא כתב לי אחרי שהוא ראה אותי בפעם הראשונה, היא מספרת, "הוא קרא לי 'נסיכה שלי' והבטיח לי עד חצי המלכות ו... כבר עברו שבוע וארבעה ימים וחמש שעות ו – כלום. אף מילה. מה זה אומר?" היא תולה בי עיניים רטובות וגדולות, "את חושבת שהוא התכוון שעכשיו אני צריכה להירדם לאיזה מאה שנה עד שהוא יחזור, או לפחות יתקשר?"

מאז שאנחנו ילדות אנחנו יודעות שאנחנו רוצות להיות נסיכות

הסתכלתי עליה, על ערמת הטישויים המשומשים, שפרשו כנפיים ברוח הערב והתפזרו ברחבי הגג, וחשבתי למה כולנו, נשים חכמות שעברו דבר או שניים, נמסות כשקוראים לנו "נסיכה". מה עומד מאחורי זה, אני תוהה, איזה צורך קדום זה מעורר ולמה זה תמיד איכשהו קשור לריסים ארוכים ומחוך שלא מאפשר לנשום, וכמובן, מעל הכול – לנסיך. הרי מאחורי כל נסיכה חייב להיות נסיך שמציל אותה ברגע האחרון ומאז הם חיים באושר ועושר. האומנם?

מי היא בכלל אותה נסיכה נשאפת, על מה היא יושבת בדימוי העצמי שלנו, מה מסתתר מאחורי מילת הקסם הזאת, "נסיכה".

ככה זה, אנחנו חייבות להודות. מאז שאנחנו קטנות אנחנו רוצות להיות נסיכות. ללבוש שמלה שנראית כמו עוגת קצפת, לחשוף צוואר ענוג ועיניים תמימות, להיות זו שנבחרת על ידי הנסיך שאמור להיות אצילי ויפה תואר, לרכב לצידו על סוס לבן לעבר השקיעה. אנחנו רוצות להיות נסיכות עוד לפני שאנחנו יודעות מי אנחנו ולומדות דבר או שניים על מונרכיות וסרטים מצוירים. מבחינת בת החמש שהיינו, זה הייעוד האולטימטיבי, להיות נסיכה. אולי בגלל זה, כשמישהו קורא לנו "נסיכה" כולנו שומעות מייד את אותה מוזיקה ומיד אנחנו מחוללות בשמלה תכולה או ורודה, מוקפות גמדים עולצים, מעריצים, באולמות רחבי ידיים, מוקפים חומות גבוהות ומגדלים.

תהיי נסיכה ותשתקי

אפשר לראות את הפנטזיה הזאת לובשת שמלה בלתי אפשרית ויוצאת להצטלם בערב החתונה. אני רואה אותן כמעט כל יום בנמל יפו, כלות ששואפות להיות נסיכת החלומות, לערב אחד, מוכנות לשלם את מלוא המחיר. זה לא משנה מאיפה הגעת ובת כמה את – הסט לרוב דומה: מחוך מהודק עד כדי עצירת הנשימה, שמלה לבנה, עצומת מימדים, עם שובל, שלא מאפשרת לך לזוז, שלא לדבר על נעלי עקב בגבהים בלתי סבירים, כל האמצעים כשרים, רק להיות לערב אחד בתפקיד שאליו את שואפת מגיל חמש: "הנסיכה".

מה זה אומר, המושג הזה, להיות נסיכה. זה אומר שאת יפה, נכון, כתכונה מרכזית וכמעט יחידה. זה אומר שאת צעירה (מאוד), שאין לך דעה (כי אף אחד לא מצפה ממך שתהיה לך אחת כזאת), שאין לך זכות בחירה (למה שתהיה, אם אין לך דעה משלך), שבוחרים בשבילך הכול, מי, מה ומתי, מה ראוי ומה הולם, מה ללבוש ועם מי לדבר, ואם חלילה את מעזה להתמרד או להתאהב במישהו שלא ייעדו לך – סוגרים אותך במגדל מבודד והדרך היחידה שלך להיחלץ היא לגדל שיער.

אף אחד לא שאל אותך, נסיכה

ככה זה, חברות. נסיכות הן יפות ועדינות, מצייתות להוראות בלי להניד עפעף. הן לא טובות לכלום – רק להיות יפות, וזה הכרטיס שלהן אל האושר – נערה צייתנית עם שמלות לא נוחות והורים עשירים. הן נמסרות לממלכות אחרות, כחלק ממארג של יחסים פוליטיים, הן בובות חרסינה נטולות אישיות, חנוטות במחוכים. להיות נסיכה, במילים אחרות, אומר להיות חלק מהתפאורה, לקבל הוראות. את לא התסריטאית או הבמאית בסרט שלך. בקושי שחקנית.

לא תפקיד אטרקטיבי בכלל

אף אחד לא מצפה ממך לגדל אישיות. נסיכות הן קורבן תמידי להתעמרות של רשעים מכל הסוגים, אמהות חורגות, כוחות האופל, דרקונים מרושעים. הן לא מסוגלות להציל את עצמן. בשביל זה הרי יש נסיך.

נסיכה צריכה להיות טובת לב ומנומסת, לא להמרות את פי ההורים, להתיידד עם פרחים ופרפרים, לחכות שיבחרו בה. נסיכה נשארת נסיכה לתמיד, היא לא מתבגרת, לא עולה במשקל, יולדת, צוברת ניסיון וקמטים. אם תשאלו אותי, זה לא נשמע לי תפקיד אטרקטיבי במיוחד, להיות נסיכה.

מלכה, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר לגמרי. בעולם האגדות יש שני סוגים של מלכות:

הטובה והרעה. לרעה יש תפקיד מאוד ברור – להתעמר בנסיכה, לראות בה איום. תפקידה של המלכה הרעה הוא לייצג את כל הסטריאוטיפים המייצגים את הצד המרושע שבנשיות: קנאה, אכזריות, תככנות, דמוניות שטנית (האם במקרה המשפט "ראי ראי שעל הקיר" הפך למשפט מכונן?).

המלכה הטובה, לעומת זאת, מייצגת נשיות מלאה ובוגרת, משדרת רוך וטוב, קשובה לרחשי העם, רואה בתפקידה שליחות, מייצגת את האנושיות והתבונה. מלכה שולטת בחייה (וגם בחיי האחרים), בוחרת, משנה את מהלך הדברים.

משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי על המראה

אם זאת התמונה, נשאלת השאלה, למה אנחנו מתאוות להיות נסיכות, ולא רוצות להיות מלכות? האם זה קשור לעובדה שנסיכה אמיתית נשארת לנצח בת שש עשרה, צרת מותניים וצחת עור? האם זה בגלל כל הוולט דיסני שראינו בתקופת הילדות, שהקפיאו את המהות הנסיכית כמשהו שיש לשאוף אליו, ללא לאות? למה אנחנו מוכנות ללכת רחוק כל כך כדי להיות נסיכות? מה הסיבה?

הנסיכה מתה, יחי המלכה

ואני מסתכלת על החברה שלי, שמסתכלת עלי בעיניים גדולות ושואלת "אז את חושבת שהוא סתם אמר שאני נסיכה, שהוא לא התכוון?" ואני אומרת לה, "לא, אני חושבת שהוא התכוון לכל מילה. מה שהוא אמר, בעצם, שכנסיכה מין המניין, תפקידך לחכות בלי תלונות. נסיכות לא בוחרות ולא מחליטות, כידוע. העצה שלי – תגישי מכתב התפטרות. בקשי מנוי לתפקיד חדש. אם תשאלי אותי, נראה לי שהרבה יותר יעיל להכתיר את עצמך למלכה או דרקון. או מה שזה לא יהיה – כל עוד את תהיי זו שקובעת מה קורה בחייך. ואם לגלות לך סוד, לא, הוא לא נסיך".

אני מסתכלת עליה ועל ערמת הטישויים, שהפכו ליונים לבנות, מרחפות ברחבי הגג, בשקיעה, ותוהה אם גדלתי מספיק לא רק כדי לתת עצות, אלא גם כדי לשחרר את פנטזיית הנסיכה. האם אני בשלה לעבור לשלב הבא? ואת?

>> בטור הקודם שלי: אמזונות עירומות יורדות לרחוץ בים

>> למתחם בעד עצמי