להיות אמא, להיות בת

הבטחתי לך מה שאמי הבטיחה לי | צילום: istockphoto "הימים חולפים ואת כמו פרח גדול שמבשיל בתוכי, את זזה ממקום למקום, מתמתחת, נהנית מהחום שמחבק אותך. עכשיו את שייכת לי, חלק ממני, מהגוף שלי. את הולכת איתי לכל מקום. ברגע שתצאי תהיי אדם נפרד, עם תחושות ורגשות ורצונות משלו. אני אהיה רק הצינור דרכו הגעת אל העולם.

בדיוק כמו שחתלתול לא מכיר שום טובה לחתולה שהרתה אותו, אין סיבה שתרגישי חייבת לי. אנשים עושים ילדים מתוך הצרכים האגואיסטיים שלהם, לא כמחווה של נדיבות כלפי האדם החדש העומד להיווצר.

לגבייך אני אהיה "אמא".

"אמא", שבמקרה הטוב היא יצור דאגני וטרחני המעריץ בתמימות את מדרך רגלך, ובמקרה הפחות טוב הדמות בה תוכלי לתלות את האשמה, על ספת הפסיכולוג, כמקור לכל הבעיות שאולי יציקו לך. את לא תעברי את החיים שלך בהודיה שיצרנו אותך, כמו שאני מעולם לא הקדשתי מחשבה לכך שאבא ואמא שלי עשו לי מחווה גדולה בכך שיצרו אותי. להפך, לאורך השנים הייתה לי הרגשה שהם צריכים להודות לי, שנולדתי להם.

יכול להיות שהסיבה שמערכת יחסים בין הורים לילדים לעולם יעלו על שרטון, נובעת מהעובדה שכל צד מוכן לראות רק את הכרת התודה הנדרשת, לדעתו, מהצד השני."

(מתוך "מחכים לבר" ורד מוסנזון – 1988, מכתבים שנכתבו במהלך תשעה וחצי חודשי ההיריון לבר שטרם נולדה)

להיות בת ולהיות אמא. שני תפקידים מורכבים מאוד, קשורים מאוד עם חוקים שונים וכללים דומים.

הייתי בת 28 כשבר נולדה, בארבע בבוקר, בשלישי במאי. כשהביאו אותה אלי, שלוש שעות מאוחר יותר, להנקה ראשונה, היא הרימה את הראש בן שלוש השעות שלה והסתכלה לי ישר בעיניים, כמו אומרת, "זהו זה, אנחנו בסיפור הזה יחד. לא בחרנו את זה, אבל זה מה שיש. אני מבקשת שתתייחסי אלי בכל הכבוד הראוי, שכל אחת מאתנו תדע את מקומה, והכול יהיה בסדר". הבטחתי לה את זה, באסותא של פעם, בגיל שלוש שעות, ואני שומרת על ההבטחה הזאת מכל משמר, כבר עשרים וארבע שנים. והכול באמת בסדר. לא מובן מאליו.

ללמוד אך ורק מהניסיון של עצמך

ההבטחה הזאת שלי לבר, לתחושתי, הייתה המשך להבטחה דומה שניתנה לי כשבאתי אני לעולם. אני לא יכולה להגיד ששמרתי לאורך כל השנים על ההדדיות המובטחת. לא הייתי בת אידיאלית. אני משערת שבנעורי הייתי אחראית להרבה לילות חסרי שינה שעברו על ההורים שלי, ועם זאת, מעולם לא הוטל ספק בשיקול דעתי ובהבנה ההדדית שאני בוחרת, עם מלוא התמיכה האפשרית, את הדרך שלי. זו אחת מנקודות המבחן המהותיות במערכת המורכבת הזאת, של הורה וילד. הידיעה שמה שלא יהיה, האהבה והיכולת לקבל את הבחירות שלך מובנות מעליהן. נכון שזה עומד בסתירה לרצון שלנו למזער טעויות, לראות איך נעשות השגיאות הידועות מראש ולתת להן להתרחש.

להיות הורה זה להבין שאי אפשר ללמוד משגיאות של אחרים, חייבים לעבור אותן לבד.

משפט להשראה: להדפיס, לגזור ולהדביק לעצמך על המראה

כשהייתי בת 17 הייתי בטוחה שאני מבינה הכול ויודעת מה צריך לעשות, אבל לא הבנתי כלום ולא ידעתי בכלל שיש עולם מעבר לרצועת הפרדסים. זה לא היה קל להיות אמא שלי בשנים ההן. השילוב בין סקרנות להעדר הפחד הדאיגו את אמא שלי מאוד, נודע לי בדיעבד, ודבר לא נאמר. "הילדה יודעת מה היא עושה", היה אבא שלי אומר, ואני לא בטוחה שגם הוא היה כל כך בטוח בזה. במיוחד כשנסעתי בחופש גדול אחד לנואבה עם פיטר ירוק העיניים, אמריקאי מקסים, 'מבוגר', בן 23, בטרמפים. כשאני חושבת על זה היום, מהזווית שלה, אני נחרדת, ומודה שהיא נתנה לי את ההזדמנות לחוויה הזאת. פחדים הם מורי דרך גרועים בגידול ילדים.

כל אחת מאיתנו בחרה לעצמה את הדרך

היום, כשהילדה שלי כבר גדולה מספיק לסיכומים זמניים, אני יכולה להסתכל אחורה ולראות שלא פספסתי כמעט שום טעות בדרך, ועם זאת, היה חוט זהב אחד שהוביל אותי, ואני הלכתי אחריו בדבקות. ההבנה שהיא זאת היא והיא יודעת מה נכון בשבילה. אני יכולה רק לסייע בדרך, לתת כלים, להשאיר את ההחלטה בידיים שלה. הניסיון שלי, ככה הבנתי כבר די מזמן, נועד לי. עליה לעשות את הצעדים שלה בעצמה, לרכוש את הניסיון שלה. לשלם את המחיר.

אני מסתכלת עליה היום, עלמה צעירה, סקרנית ומלאת קסם, רואה את החוטים שמחברים בינה לביני, ארוגים בינה לבין אמא שלי, סבתה שלה האהובה עליה כל כך, רואה את המארג הזה, שבסיסו אומר כבוד והכרה ביכולת של כל אחת מאתנו לקבוע לעצמה את הדרך.

אמא שלי הייתה בעיני, תמיד, סמל למסירות, אהבה ונתינה ללא חשבון. היא הייתה נטולת שיפוטיות והסתכלה על העולם באופטימיות אינסופית, למרות נעוריה במחנות ההשמדה. לא חשבתי, בילדותי, שאלה תכונות כל כך חשובות. היום אני יודעת שאלו הן התכונות המשמעותיות באמת, אלו שצובעות את התמונה באותו פילטר מסוים, זה שמאיר את הזיכרונות באהבה רכה ונקייה. אני מקווה שזה גם מה שהועבר לילדה שלי, ועם כל מה שעשיתי לא נכון, והיו מליון דברים כאלה, הדרך בה הזיכרון נשמר הוא מה שנשאר. הדימוי העצמי, הביטחון, ההכרה ביכולות, האומץ לתת מקום, לאפשר למי שהבאנו לעולם לבחור את הדרך, לכבד ולאהוב אותו עם כל בחירה. זו בעיניי המהות של המילה אמהות, הקו המנחה כשאנחנו מסתכלות אל העיניים הפקוחות האלה, שתלויות בנו באמונה גדולה.

בכל רגע, עם כל נשימה, החיים מתחילים מחדש ויש הזדמנות מחודשת לצבוע את מערכות היחסים הכי חשובות שיש לנו במרכיבים שיוצקים את היסודות, כבוד, קבלה, אמון ואהבה, בכל פסיעה בדרך.

>> בטור הקודם שלי: למה אנחנו פוחדות משינויים?

>> למתחם בעד עצמי