לפחות מבחינת הקולגות שלי במשרד, המייקאובר שלי הושלם. בחודשיים האחרונים הפכתי מול העיניים שלהם לאישה חדשה מבחינה חיצונית – והיות והם אנשים מקסימים ומפרגנים, הם חוזרים ואומרים לי את זה כל הזמן. כמה שיפיתי, וכמה שהתספורת נהדרת עכשיו (רגע, אז זה אומר שבהתחלה היא לא הייתה משהו? ידעתי!), וכמה שרזיתי וכמה שהבגדים החדשים מחמיאים לי. תשומת הלב הזו גם נעימה, גם קצת מביכה אותי וגם עושה לי שירות כלשהו – היא משמרת אותי בעמדת הילדה החמודה-אך-עלובה שקיבלה בגדים חדשים, ושהציפיות ממנה, בהתאמה, עדיין לא גבוהות. די נוח, אם תשאלו אותי.
לפני שבוע צעדתי בשעת צהריים עם סלט רענן במסדרון, וכשחלפתי על פני המשרד של סיון דה ליאו, עורכת FF, שמעתי אותה קוראת לי. חזרתי צעד אחורה והצצתי לתוך החדר, שהיה מלא בבנות הכי מקובלות במערכת, יושבות ואוכלות סלט ביחד.
"בואי, תאכלי איתנו", סיון הזמינה אותי מראש השולחן. האמת הייתה שבדיוק חזרתי מארוחת הצהריים, והסלט שנשאתי היה מיועד בכלל למישהי אחרת; אבל למי אכפת מהפרטים, התקבלתי לליגה של השוות! אני כבר מספיק מגניבה, מעודכנת ונכונה כדי לאכול איתן סלט!
אבל כנראה שמיהרתי לשמוח, כי כמה ימים אחרי אירוע הסלט הגיע המבחן האמיתי. חברת קוסמטיקה צרפתית הזמינה משלחת עיתונאים מישראל להכיר את המותג בצרפת, ואני הוזמנתי להצטרף למשלחת. קיבלתי עליי ברצון את המשימה: אמנם עד לפני חודשיים לא ידעתי מה זה קונסילר, אבל בכל זאת אני עורכת ערוץ הנשים של mako ועיתונאית שמסקרת בין היתר את עולם הטיפוח, ואני יכולה ללמוד בקלות את החומר. וחוצמזה, חשבתי לעצמי, זו הזדמנות מצוינת לבדוק אם השתניתי באמת ואם אני יכולה להשתלב כשווה בין מטופחות, בסיטואציה שמעמידה את השיק והסטייל במרכז.
ארזתי לבד, כמו שאומרים. בחרתי ג'ינס מנצח של נודי ג'ינס, כמה חולצות כאלה ואחרות, שכולן עברו את סיון, וליום הנסיעה עצמו בחרתי בשמלה אוברסייז, גרביונים וסניקרס - מראה חמדמד שנראה לי הולם ללילה של נמלי תעופה וליום הפריזאי שיבוא בעקבותיו. הייתי שלמה עם הלוק – למרות שברגע האחרון הגרביונים נראו לי פתאם קצת בילבי בת גרב – ולא יראתי מפני המפגש עם הנשים הנוספות במשלחת, כולן עורכות אופנה וטיפוח בגופי תקשורת אחרים.
ואכן, כשנפגשנו בשדה התעופה באישון לילה, הן לא נראו כמו דיוות אופנה מאיימות כלל וכלל ואני הרגשתי בנוח. מאז המהפך, גיליתי, אני שמה הרבה יותר לב לאיך שנשים אחרות מתלבשות. עכשיו הבחנתי לשמחתי שלאחת מהן היה קיפול לא שווה בג'ינס, לאחרת היה חור קטן בחותלת והשלישית פשוט לבשה חולצה שמאוד לא החמיאה לגזרה שלה. כולן נופלות בקטנות, לא רק אני, חשבתי לעצמי בהקלה – מה גם שחלקן הופיעו מבלי להתנצל בנעלי ספורט. כנראה שזו מוסכמה מקובלת בקרב פאשניסטות, ניחשתי, שאם יש להן יום שופינג בפריז הן נועלות נעלי ספורט, כי להיתזז בסטילטו זה מוגזם. רק אחרי שחזרתי סיון גילתה לי שנעלי ספורט זה הכי פאשן עכשיו. שוב פספסתי.
בכל מקרה, יכולתי בקלות לראות מי התאפרה ומי ויתרה, כמוני – וגם זה עודד אותי. לפני חודשיים לא הייתי יורדת לדקויות כמו מי שמה רק מייק אפ או מי רק מסקרה. עכשיו, הרגשתי, הידע הזה נותן לי את היכולת לעמוד על מאזן הכוחות: מי מושקעת, מי זנוחה, מי מיליון דולר, מי שכונה, מי שיק, מי שוק. כולנו יודעים מהו מיקומי הטבעי במשוואה הזו. האם סוף סוף הוא עומד להשתנות?
בשדה התעופה של פריז התחלתי להרגיש אירופה. האור בשירותים נדלק אוטומטית ברגע שנכנסתי, אבל כשרכנתי מעל האסלה היא הדיחה את עצמה אוטומטית תחתיי לפני שסיימתי את הפיפי. ואז האור כבה, ואז הוא נדלק שוב, ואז התלבשתי והאסלה הדיחה את עצמה שוב. השירותים הפריזאים נתנו קצת הופעה של מזרקות הקסם בברצלונה, אבל אני לא התייאשתי ויצאתי להסתובב בעיר האורות רעננה ומלאת סטייל. לצערי, מחוסר ברירה נאלצתי לסחוב איתי את המעיל הישן מהחיים הקודמים שלי. אמנם סיון אישרה אותו בזמנו, אבל בכל זאת הרגשתי שהוא שריד לעולם שנחרב והוא קצת פגם לי בלוק. טוב, גם תיק הסטודנטים האפור והבלוי עם הקרע בכיס לא תרם יותר מדי לניסיון שלי לעבור כאישה מטופחת; בכל מקרה, יצאתי להסתובב בפריז. היה נחמד, ואז הגיעה שעת ארוחת הערב.
נפגשנו כל המשלחת מול המלון, ובתוך שניה אחת הייתי שוב הקיבוצניקית השלוחית והלא קשורה. נעלי הספורט כנראה היו יעילות, כי כל הפאשוניסטות הספיקו לתקתק מהר-מהר את השופינג, לחזור למלון ואפילו להתקלח ולהחליף בגדים. כולן היו לבושות בבגדי ערב, על עקבים ומאופרות, ורק אני נותרתי במראה שאולי לפני 20 שעות נראה לי חמוד, ועכשיו בעיקר הרגיש לא הולם, עייף ומסמורטט. היה טוב יותר לו הייתי נועלת נעלי ספורט, בחיי.
ישבתי במסעדה שצופה אל האייפל, תליתי על הכסא את המעיל הלא מעודן והנחתי על הרצפה את התיק המצ'וקמק שלי. בהתאמה להרגשה הלא אלגנטית בעליל שפקדה אותי, שפכתי בטעות את היין על אחת הקולגות. הנשים האחרות פטפטו בעליזות ומנו שמות של מעצבי אופנה ודוגמניות שלא הכרתי, וגם לא התקשו בקריאת התפריט שהיה כולו בצרפתית. אני לא הבנתי מילה, ואני דווקא לא איזו פרובינציאלית, הייתי בעולם. אני יודעת ששמים את הכרטיס של המלון במתקן בכניסה לחדר כדי שיהיה אור וכל זה. ובכל זאת, הן כולן היו בפריז רק לפני חודשיים, ואני הייתי מעולם אחר.
מחר אראה להן מה זה, חשבתי לעצמי. אתאפר כמו שאדוארדו מבובי בראון לימד אותי, אדפוק את הנודי ג'ינס החדש שידגיש את הרזון ואראה כמו מיליון דולר. בבוקר, מלאת מרץ, כפיתי על עצמי לנעול סניקרס בלי גרביים כמו שסיון מתעקשת שצריך לעשות, ויתרתי על ז'קט הפליז לטובת חולצה מגניבה ודקיקה וקיוויתי מאוד שלא יהיה קר. "עבודה יפה של יחיאלי עם הקונסילר", קיריינתי לעצמי תוך כדי שאני מתבוננת בשביעות רצון במראה, ודמיינתי את חברות המשלחת נדהמות כשארד במדרגות אל הלובי – מי זו? האם יכול להיות שזו אותה בחורה חסרת שיק שהכרנו אתמול?
אף אחת לא התרגשה יותר מדי מנועה החדשה. טוב, לא באמת נראיתי מיליון דולר, אבל אין ספק שנראיתי יותר טוב מאתמול. כעבור שעה רשמתי לעצמי ניצחון, גם אם פעוט, כשאחת מהבנות ציינה בפניי שהגוון של הסומק שלי ממש יפה. כעבור שעתיים רשמתי הפסד כשרצתי בגשם שוטף, ללא גרביים ובחולצה דקה מדי.
אבל אחר כך בנסיעה ברכבת כבר היה נעים ואפילו חמים, ובכלל, היום הסתיים בתחושה כללית טובה. לא זכרתי הרבה רגעים של כפור והרגשתי טוב עם איך שנראיתי. יכול להיות שעל זה אנשים מדברים כשהם מתעדפים סטייל על נוחות? יכול להיות שזה משתלם?
בערב, ברגע של קירבה וכנות, סיפרתי לאחת הבנות את כל האמת עליי. "אני נראית הרבה יותר גרוע במקור", הודיתי. "את פגשת את הגרסה המושקעת והמטופחת שלי, אבל יש לי הרגשה שבמשלחת שלנו בכל זאת תפסתי את המשבצת המקורית שלי, את תפקיד הבחורה המוזנחת".
"זה בגלל שאת ממשיכה להרגיש ככה מבפנים, בלי קשר לאיך שאת נראית מבחוץ", ענתה לי הקולגה בידידות, ולא ידעתי אם זה אומר שהיא חשבה שאני נראית טוב או רע. בהמשך הרחוב נכנסנו לחנות יד שניה מקסימה, ומדדתי שמלה נהדרת. רגע לפני שרכשתי אותה, אמרה לי הפאשוניסטה להסתובב ופסלה את השמלה בגלל שהיא קצרה מדי. "אני הייתי קונה אותה", הודיתי בפניה. "היא לא הייתה טובה מספיק", התעקשה היא.
אז לא, אני עדיין לא בטופ ליג של השיק, לא לגמרי – אבל מסתמן שאני כבר לא לחלוטין שוק. אני מתקדמת, למרות שתהיה כנראה תקרת זכוכית שלעולם לא אצליח לשבור. בשביל זה טוב שתמיד תהיה לצדי איזו עורכת אופנה אחת, לפחות בימים בהם אני יוצאת לשופינג בפריז.
רוצים לכתוב לנועה? noa.yechiely@mako.co.il
בפעם הבאה: כך בחרתי את הג'ינס המושלם