לפני כמה שנים עזבתי את עולם התחתונים הברזילאים הלוהטים, שבקרב חוגים מסוימים היו סימן ההיכר שלי (אבא פליז פליז שאתה לא קורא את זה) ועברתי לתחתונים שחורים סופר סולידיים, שלא לומר סבתאיים, בגזרה גבוהה. זה היה לגמרי מתוך הבנה שאני כבר לא יכולה להרשות לעצמי ללבוש גזרה נמוכה, כזו שגרמה לצמיג הקטן שנולד לי באותם ימים להציץ בסקרנות אל העולם שבחוץ.
הייתי מבסוטה על התחתונים הגבוהים של סלוגי שקניתי, שעלו 50 שקלים האחד, והייתי עוד יותר מבסוטה לגלות שאפשר למצוא בשוק תחתוני טריקו שחורים ולא ממותגים שעושים פחות או יותר את אותה העבודה ב-10 שקלים. טוב, הם עשו את העבודה פחות מאשר יותר, אבל כאמור גם עלו פחות, אז זה התקזז.
פרט לתחתוני הטריקו השחורים, ארון הלבנים שלי כלל עד היום גם כמה גוזיות ספורט וכמה חזיות מכותנה, ללא ברזלים או ריפוד. מהפוש אפ נפרדתי בשנות האוניברסיטה, בצמוד לבחירה להיפרד מחזיות באופן כללי. כמה שנים טובות הסתובבתי נטולת, ואהבתי את זה מאוד: כמובן שהיה בזה אלמנט של התרסה וקצת פרובוקציה, אבל מעבר לזה חשבתי שיש משהו נורא לא סקסי בבנות שטוחות שלובשות מרופד ועושות לעצמן ציצי בכוח. אהבתי את מה שיש, למרות שלא היה הרבה, והאמנתי שזה הרבה יותר מושך מציצי מזויף שמתקלף כשהחזיה יורדת (מפתיע לגלות כמה רחוק ממני היום העיסוק במה מושך ומה לא).
ככלל, אני לא מאמינה בלנז'רי סקסי. בגיל 16 החבר הראשון קנה לי בייבי דול ורוד מסאטן שכרוכים בו כמה זיכרונות ורודים; הוא אמנם היה טיפה גדול ולא נראה עליי משהו בכלל, אבל כשאתה בן 16 ויש לך חברה אתה לא באמת צריך שהיא תלבש משהו סקסי כדי להיות חרמן. מאז אני תוהה: האם יש במציאות שמחוץ לחדר השינה של ברוק פורסטר נשים שנכנסות לחדר הרחצה ויוצאות ממנו בלבנים מתחרה מול פניו המשתאות של הגבר שלהן?
אני לא מצליחה להיזכר בדיוק מתי, אבל היה שלב בחיי שממנו והלאה הפסקתי לחוות את עצמי כאישה סקסית. תנוחו, זה קרה הרבה לפני שבעלי ראה אותי בחדר לידה מהצד של הרגליים – אני חושבת שדווקא משהו באינטימיות האבסולוטית ששורה ביני ובינו כמעט מיומנו הראשון יחד, אינטימיות כזו שחולקים בה עירום וכיעור נפשי עוד בכלל לפני שמדברים על זה הפיזי, מנטרלת את האפשרות שאצא אליו לבושה בבייבי דול מבלי שזה יראה לשנינו ממש מטומטם.
אז בטח כבר הבנתם שבשנים האחרונות מגירת הלנז'רי שלי לא הייתה יותר מדי מושקעת, ונראה שאין מנוס מלהכניס את המהפך גם לתוך התחתונים.
הציצי שלי סבבה והכל, אבל
סטייליסטיות תמיד אומרות ש"הבסיס ללוק הנכון זו חזייה טובה ותחתונים טובים", והאמת היא שאני מבינה למה: התחתונים צריכים לאסוף טוב את הבטן התחתונה והחזיות צריכות לא רק לחצוץ בין הציצים לבין העולם, אלא גם להקנות להם צורה כלשהי. ואני סבבה עם הציצי שלי והכל, לא תשמעו אותי אומרת עליהם מילה רעה, אבל בכל זאת עברתי שני היריונות ושתי תקופות הנקה ואני כבר לא בת 20, ואולי לא צריך להתבייש לקבל קצת עזרה.
אז החלטתי שלפני שאני מעדכנת את המלתחה שלי, אני חייבת קודם כל לעדכן את המלתחה התחתונה. אף פעם לא הייתי מאלה שמשקיעות הרבה כסף בלבנים, ובזמן שחברותיי השופעות נאלצו לשלם סכומי עתק על חזיות טובות שתתנה להן תמיכה איכותית, אני יכולתי להרשות לעצמי לקנות בסטנדים המסתובבים של השלוש במאה בכניסה לחנות. הפעם נכנסתי ל-H&O בכוונה לצאת משם עם משהו שהוא לא גוזייה, לא מתרחק לי מהציצים כשאני מתכופפת ולא יוצר לי מבעד לחולצה חזה מעוגל ומלאכותי בצורה שאני מתעבת, ויעלה ככל שיעלה. הייתי מלאת אמביציה למצוא את החזיה המושלמת, אבל אחרי כמה מדידות עמדתי מול המראה והייתי על סף דמעות: מה, יש לי כזה חזה מעוות שאי אפשר למצוא לי חזייה אחת חמודה ונורמלית שתעשה איתי חסד?
התשובה הייתה לוותר על הפרנציפים ולנסות את המרופדות. זה נראה טוב, ישב טוב וגם התקבל יפה מתחת לחולצה, ובסוף יצאתי מהחנות עם שלוש חזיות של דלתא שעלו כל אחת 100-200 שקלים, מחיר סביר. בחנות הבאה, ג'ק קובה, הציגו לי מודל ביניים – חזייה עם ריפוד דק-דק ובד רך-רך, שמצד אחד מחמיאה מאוד ומצד שני לא מרמה. מגוזייה ב-9.90 הגעתי לרולס רויס של החזיות: חזייה של מיידנפורם שעולה כמעט 500 שקל וגם מבהירה בדיוק למה היא שווה את הסכום הזה.
לא היה קשה לחזור ללבוש חזיות עם ריפוד אחרי כמעט 15 שנה. ביום הראשון לאחר הקניה חברה שאלה אותי אם רזיתי. הבנתי שלמרות ששיניתי משהו רק מתחת לבגדים, אני נראית חטובה יותר - מסתבר שברגע שהחזה מקבל קצת יותר נוכחות בפרונט, הכרס בולטת פחות.
את מגירת התחתונים שלי עדכנתי בסט תחתונים נמוכים של טאג וומן מ-H&O (שישה ב-100) ובתחתונים גבוהים סופר דקיקים ומחזיקים של שאנטל מג'ק קובה (שניים ב-200). חשבתי שאוכל להתחכם לעולם ולחזור לגזרה הנמוכה והזולה יותר, כי מה כבר יכול לקרות. מה שקרה הוא שהצמיג הקטן והסקרן מפעם בגר והתפתח עם השנים, ואיתו יצטרך כנראה לגדול גם הסכום שאוציא על תחתונים.
בערב לא לבשתי את הלבנים החדשים תחת חלוק, אותו שמטתי על הרצפה וצעדתי לזרועותיו של אהובי מוחזקת ומחוטבת עם קצת עזרה מידידיי החדשים. זה עדיין הרגיש מטומטם. אבל כן קלטתי אותו מציץ מזווית העין כשהחלפתי לפיג'מה, ושאלתי אותו "נו, יפה?".
"יפה", הוא הנהן, ואני ידעתי שבגלל שהוא בן הוא לא יודה בזה או אולי הוא אפילו לא מודע לזה, אבל שגם הוא מרגיש שהשינוי התחיל.