בימים האחרונים הרבה נשים אומרות לי שמה שלא אעשה עם השיער שלי זה יהיה אחלה, כי יש לי שיער טוב. אני חייבת להתעכב על הנקודה הזו. אין ומעולם לא היה לי שיער טוב. יתרה מכך, הוא תמיד היה די רע. לא חלק מקלות ולא מתולתל, משהו באמצע, אבל זאת לא הבעיה שלו. כמו שאני רואה את זה (ואני רואה את זה כל אימת שאני מסתכלת במראה), השיער שלי סובל משתי בעיות רציניות. טוב, בעצם שלוש:
1. יש לו התקרזלות מפגרת בפוני שקופצת במין גל שיער מגוחך סטייל התסרוקת של הילארי קלינטון. שזה פחות הכיוון שלי, כן? עם כל הכבוד.
2. הוא תמיד עם קווצ'וצ'ים כאלה למעלה, שערות קטנות כאלה שקופצות קצת מעל כל האחרות.
3. מגיל 20 יש לי מלא שיער לבן. זה גנטי, אין מה לעשות, אז אני צובעת.
במטרה להגיע אל התספורת שיכולה להיות הכי טובה אליי, עשיתי טיול קטן במחוזות היסטוריית התספורות הפרטית שלי. פתחתי אלבומים והנה מה שמצאתי:
בתור ילדה כמובן שסבלתי, כמו כל הילדים בני דורי, מתספורת הפטרייה המעציבה. לקראת כתה ו' התחלתי לגדל שיער, ואז שנים ארוכות הייתי פשוט ילדה עם שיער ארוך וסטנדרטי, לא משהו מעניין להתעכב עליו.
בצבא התרחש השינוי הדרמטי הראשון – הסתפרתי קצר. לא קצר גלאח, אבל קצר-קצר מאחורה וקצת יותר ארוך עם שוונצים מקדימה. אני זוכרת שאהבתי את זה וגם התגובות היו ברובן טובות; ומאז נדתי ונעתי על הקו שבין קצר לקצר פחות, אבל בגדול שמרתי על אותו הכיוון: תספורת קופצנית ועליזה, אותה הייתי כמובן מדכאת ומשטחת בקרמים וסיכות מתוך צורך בלתי נשלט בשליטה.
את תקופות הביניים אהבתי במיוחד. הזמנים בהם התספורת לא הייתה קצרה מאוד, אבל השיער גם לא היה שיער ארוך קלאסי. הרגשתי שיש לי תספורת עם אמירה, אבל אמירה סולידית; משהו שאני יכולה לצאת איתו לרחוב בלי להרגיש מגניבה מדי או מגניבה וואנבי, שזה הכי מביך.
וכן, היו גם הבזקים של שיער ארוך, שהשיא שלהם היה כשהתחתנתי. אחרי שלפני שנה הסתפרתי כל כך נורא, עד שבעלי אמר שאני נראית כאילו אני חובשת פיאה, הייתי בטראומה ולא העזתי לנסות שוב. השיער גדל והתארך, ואני החלטתי שלא להחליט: הספרים הטובים יקרים נורא, ובכלל, למי יש זמן ללכת לשעתיים למספרה? אז גדל. בימים של שרב זה היה נראה נפלא, גלי ורך, ובימים אחרים סתם חסר צורה. לרוב, בכל מקרה, הייתי הולכת בשיער אסוף ונראית הכי סתם שאפשר להיראות. עד לפני שבוע, כשהחלטתי לעשות מעשה.
רפי חובב ללוריאל פרופסיונל, אחד הספרים הנחשבים בתל אביב, הסכים לקבל על עצמו את האתגר ולנסות למצוא לי את התספורת המושלמת. ברגע שנכנסתי למספרה שלו, ככה לפחות הוא אומר, הוא ידע בדיוק מה היא. "פיקסי!" הוא הכריז, והראה לי את תוצאות החיפוש בגוגל. ראיתי שם את מיטב הנוער: נטלי פורטמן, אן האת'וויי, מיילי סיירוס. טוב, אין לי פנים כמו שלהן, אבל אולי התספורת תקטין קצת את ההבדלים בינינו. ננסה.
"זו תספורת של שדונה והיא יכולה לבוא בכל מיני אורכים", הסביר לי רפי ופסק: "איך שנכנסת ראיתי את זה: עור פנים חלבי, שיער כהה, עיניים בהירות. השיער הארוך מכביד על המראה שלך. הרבה יותר מתאימה לך תספורת קלילה, רעננה, שוונצית, שאוהבת שמש ותנועה. היא מתאימה לאופי תוסס".
אופי תוסס זה אני, ואם רפי אומר, רפי קובע. לא התווכחתי, מה גם שהיה לי ברור שהסתובבתי בתספורת פיקסי די הרבה במהלך חיי הבוגרים, פשוט לא ידעתי לקרוא לזה פיקסי. רגע לפני שהוא שלף את המספריים, הייתי חייבת לוודא עוד משהו קטן.
"אני לא מתכוונת להתחיל לעבוד בלסדר את השיער שלי בבוקר", הזהרתי את רפי.
"זו תספורת ווש אנד גו", הוא הבטיח. זה אומר שחופפים – והולכים. אבל הייתה לי עוד שאלה - שהרי בינינו, לולא רפי היה מנדב את כישוריו לטובת הפרויקט שלי, לא הייתי יכולה להרשות לעצמי לשלם 380 שקל לתספורת. "כל כמה זמן אני צריכה לבוא אליך עכשיו כדי להיראות נורמלי?", שאלתי. "האם זו תספורת סטנדרטית שכל ספר אחר יוכל לבצע בהצלחה?" העזתי והקשיתי.
רפי אמר שזה תלוי בספר ובניסיונו, וכמובן שהוא לא יכול לערוב לי להצלחתם של אחרים. לגבי חיי המדף של התספורת החדשה שהוא הולך לעשות לי, הוא הבטיח שהיא הולכת לגדול יפה. "בעוד חודש-חודשיים זה יראה מעולה. היסטרי אפילו", הוא אמר, ואני נתתי אור ירוק לגזיזה.
שעה ומשהו מאוחר יותר הייתי ברכבת בדרך הביתה, מקווה שאולי מחר זה יראה יותר טוב. בבית, בעלי הציץ בי בחוסר עניין ואמר שאני יפה, אבל שהוא לא חושב שזו-זו התספורת שעושה אותי הכי יפה בעולם.
למחרת בבוקר זה לא נראה יותר טוב. "את יודעת מה ההבדל בין תספורת טובה לתספורת רעה? שבועיים-שלושה", אמר לי פעם מישהו, והאמת שזה ניחם אותי. רוב האנשים שפגשתי אמרו "וואו, איזה אומץ!" (הבנתי, זה אומר שזה מכוער), או רק "תתחדשי!" (רמז נוסף שאומר שזה מכוער). היו שראו כבר אז, בימים הראשונים לאחר התספורת, את הניצן שעומד ללבלב, ואמרו שזה יפה ונפלא. בשלב ההוא עוד היה לי די קשה להאמין להם.
אבל אתמול זה כבר נראה אחרת. זה התחיל בבוקר, מול המראה, והמשיך עם תגובות נלהבות במשרד שהתחילו לשכנע אותי שאולי מדובר בבוננזה אחרי הכל. קולגה אחת אמרה לי שזה "צעיר ורענן" ותיכף הלכה להתאבד כי יצא לה פרגון של דודה; קולגה אחרת אמרה שזה סקסי; שניים שאלו אם התאפרתי, והודיתי שלא יותר מהרגיל, וחמישית הלכה רחוק כשהצהירה שהתספורת ממש מייפה לי את הפנים. טוב, בשביל זה בדיוק אני כאן – כדי להיות יפה יותר, במסגרת המגבלות. רפי חובב נתן לי אחלה נקודת זינוק – ועכשיו, אחרי שהתחלתי הכי מהר שלי, אפשר לאט-לאט להגביר את הקצב.
רוצים לכתוב לנועה? noa.yechiely@mako.co.il
בשבוע הבא אני עומדת ללמוד איך לצאת מהבית במראה אלגנטי ומחויט
>> בשבוע שעבר: עורכת האופנה של mako עברה לי על הארון וקטלה לי את הצורה
