"מי את", סיון אמרה. זה היה מפתיע שהיא הצליחה לדבר בכלל, כי קשה להפיק עיצורים כשהפה פעור. חייכתי במבוכה והתחרטתי שבחרתי לבוא למשרד דווקא בסט הבגדים הזה. זה היה מוגזם מדי, תהומי מדי, פער גדול מדי בין מי שהייתי אתמול לאיך שאני נראית היום. המטרה בפרויקט שלי היא להשתדרג ולהיראות טוב יותר, כמובן. יכול להיות שהלכתי רחוק מדי? יכול להיות שבמקום למקסם ולהיראות הכי טוב שאני יכולה, פשוט הפכתי למישהי אחרת?
הבוקר הזה התחיל בפגישה עם לימור זהר שביט, שהיא הסטייליסטית של רשת קסטרו ואישה משגעת בפני עצמה. לימור נשלחה מטעם קסטרו לבנות לי מלתחה חדשה לחלוטין, כזו שתספיק לי לחמישה ימים בשבוע ושאוכל לשחק עם הפריטים שבה ולבנות לעצמי אאוטפיטים לבד בלי להסתבך. אחרי שסיפרתי לה קצת על עצמי והסברתי לה מה מונע ממני להיות הכוסית שיכלתי להיות, לימור ניגשה בהתלהבות למשימה. היא אספה אותי בג'ינסים מוצלחים, התאימה לי שמלות קוליות בגזרת אובר סייז ליום-יום, סידרה אותי עם כמה ווסטים ודחפה לי גם תיק נורמלי ומשקפי שמש, שאפסיק להסתובב עם הזוועות איתן הסתובבתי.
בזמן האיכות שהיה לנו, לימור גם לימדה אותי שניים-שלושה-עשרים דברים על איך להתלבש ואיך לקנות בגדים. כשהתלוננתי שאני נראית בהיריון באחת השמלות, היא שאלה אותי את שאלת השאלות: האם אני מעדיפה להיראות רזה או להיראות מגניבה? היא דיברה איתי על כך שכשמתלבשים יפה גם היציבה משתנה, הגוף נארז אחרת. אני לא יכולה להמשיך להסתובב כפופה ושלוחית, חלק מהעניין הוא לאסוף את עצמי ולשדר משהו אחר.
היא הסבירה לי ששיער קצר כמו שלי דורש מחשוף ללא תכשיט, סירבה לתת לי להשתמש בגופיית מחטב מתחת לחולצות ("זה לא חכמה, כל דבר ייראה טוב עם מחטב. אמור להיות לך קל להתלבש ולא סיוט") והראתה לי איך לקפל את קצה הג'ינס כדי לתת אורך לרגל. בקיצור, יצאתי ממנה עם ארון בגדים חדש, היה כיף. לימור אמרה שהיא מאמינה שכל הבגדים שבחרה עבורי יספיקו לי עד סוף האביב, ואני חשבתי לעצמי שפחחחח, אני לא צריכה לקנות בגדים שנתיים.
לא החלפתי בחזרה לבגדים איתם באתי מהבית, אלא נסעתי ישר לעבודה עם מכנסי גומי שחורים מחויטים וכיפיים וחולצה לבנה אלגנטית עם מחשוף וי עמוק. הרבה בנות במשרד שלי היו יכולות להגיע ככה ליום עבודה, ואף אחד לא היה שם לב. כשאני הגעתי ככה, כולם שמו לב.
הראשונה שזכתה לראות אותי בלוק החדש הייתה, באופן מתבקש, סיון דה ליאו, עורכת FF. היא הייתה המומה. "את פשוט נראית כאילו עשו עליך F5, זה מדהים". אחרי שבחנה אחד אחד את הפריטים החדשים שלי, היא הביטה בי ברצינות ואמרה: "שלא תעלי על דעתך לתת שום דבר מזה לחברות שלך. אין דרך טובה להגיד את זה: את באמת צריכה כל אחד ואחד מהבגדים האלה". ואחר כך הוסיפה בחומרה: "נועה, את מבינה שאת צריכה לפנות עכשיו מקום בארון לבגדים החדשים, ואת יודעת מה זה אומר". ידעתי מה זה אומר. סיון כבר דיללה לי את ארון הבגדים, המעילים וגם הנעליים שלי, אבל כניסתה של המלתחה החדשה תאלץ אותי להיפרד משמאטעס נוספים.
שאר התגובות במשרד היו דומות ומפרגנות, פרט לעורך הגברי של ערוץ הגברים, שהסתכל בי במבט ארוך. "אהבתי יותר את נועה הקודמת", אמר, והוסיף אחרי הרהור נוגה, "את נראית כמו דיילת. זה פשוט לא הסטייל שלך".
"מה זאת אומרת זה לא הסטייל שלי, זה יכול להיות הסטייל שלי מעכשיו אם בא לי", רצתי לבכות על כתפה של סיון. "את חושבת שאיבדתי את עצמי? אני כבר לא נראית יותר כמוני?"
"תקשיבי", אמרה המנטורית שלי, "את צריכה ללמוד לא להקשיב למה שאנשים אומרים לך. אנחנו הרבה פעמים נראות כמו שאנחנו מרגישות, נכון? למשל כשיש לי יום גרוע ואני מרגישה חרא, לא בא לי להתלבש יפה אלא סתם לזרוק על עצמי משהו ולהתחבא בתוך איזה שק. אני חושבת שאת בתקופה שאת מרגישה טוב, ואת רוצה להיראות כמו שאת מרגישה. אל תשימי על אף אחד. תסתכלי מה את רואה במראה ותקשיבי רק לעצמך".
הסתכלתי במראה והקשבתי. ראיתי את עצמי לבושה במכנסיים מתוקים, נוחים ומחמיאים נורא שבחיים לא הייתי בוחרת לבד – והלב שלי עלה על גדותיו מתודה ללימור הסטייליסטית, שהכריחה אותי לנסות אותם. ראיתי חולצה לבנה וקצת חגיגית מדי בשבילי ליום עבודה במשרד, והחלטתי שהיא תשרת אותי יפה מאוד באירועים קצת יותר רשמיים. הבנתי שאם אשבץ למכנסיים האלה חולצה אחרת, אולי אפילו משהו סביר מהארון הישן שלי, אני עדיין אראה הרבה יותר טוב מאיך שנראיתי עד עכשיו.
הקשבתי למראה והבנתי שעומד להתרחש פה תהליך דיאלקטי: לא מלחמה בין נועה הישנה לנועה החדשה עד כדי הכרעה לטובת אחת מהן על חשבון תבוסת השניה, כי אם היווצרות של סינטזה. הסינטזה שלי תהיה לגמרי אני, אחרת זה בכלל לא שווה כלום; היא פשוט תהיה אני קצת פחות עצלה, קצת פחות חפיפניקית, קצת יותר לוהטת. היא תהיה אני המשודרגת.
בפעם הבאה סיון תלמד אותי שאסור לראות את החזיה מתחת לגופית סטרפלס
רוצים לכתוב לנועה? noa.yechiely@mako.co.il
