יש לי הסכם עם הספר שלי: אני לא מבקשת ממנו לעבור לבלונד, הוא לא מכריח אותי לגזור פוני. רוב הזמן זה עובד, עד שאחד מאיתנו נשבר – בדרך כלל אני. לאחרונה הגעתי אליו לתחזוק הקארה השחור-כחול בדיוק כשסיים לתקתק איזו רעמה בלונדינית ומלאת ברק, ושוב התחלתי ליילל שאני רוצה גם. "כוס קפה?", שאלה הפאניסטית. "חבית מי חמצן?", תהיתי אני.
"ספר שיסכים לעשות אותך בלונדינית הוא לא בעדך", אומר לי בפעם האלף האיש עם המספריים תוך שהוא גוזם את הקצוות לאורך מבהיל, "זה יעשה אותך חיוורת ויהרוס לך את השיער, את תקללי אותי כל החיים".
ההמשך ידוע ומוכר עד שעמום: הוא מציע לי מסכה ב- 400 שקל, אני מקטרת שמאז החלטורות בתכניות הבוקר הוא תפס תחת ומה זה המחירים האלה, והוא מיד מעביר נושא בחוסר אלגנטיות ומסכם שאולי נעשה סוף סוף פוני ארוך כזה עד הגבות, תסמכי עליי, אני פעם אכזבתי אותך נשמה? אז אמרתי שטוב נו, מה כבר יכול להיות.
מאז כולם קוראים לי שפרה.
האחות הקטנה והחיוורת
"את הבאת את זה על עצמך אז אל תקטרי, להסתפר ככה עכשיו זאת התאבדות", מעודדת ש', חברתי הסטייליסטית. "גם לי מתחשק פוני אבל אני אחכה עם זה חצי שנה לפחות. כולן מסתפרות ככה עכשיו, להיראות אחת ממיליון זה הכי מזעזע".
אכן, פה ושם כבר ראיתי איזו עלמה או שתיים עם קסדה שחרחרה ובוהקת. לא שזה מזיז לי. אפשר לחשוב שמדי לילה אני תופרת לעצמי שמלות חד פעמיות לאור עששית ועורכת סיורי אקססוריז בשווקי לונדון. הלו, הרי את רוב בגדיי, נעליי ועגיליי ניתן להשיג בחנויות קסטרו-זארה הקרובות למקום מגוריכן, על כן פעם ביומיים בערך אני קולטת את הסריג האהוב עליי עוטף מישהי אחרת. אבל לא שמעתם אותי מתלוננת ולא מעניין אותי להסתכל בצלחות של אחרות; לי טעים? זה מה שחשוב.
בנסיבות אחרות, גם את הפריזורה שלי הייתי חולקת בכיף עם שאר העולם. אבל כשמתפזרת לה עננת הדיכאון לאחר שעוד מישהו זרק לעברי "מה קורה שפרה?", מתבהרת לי תובנה מבהילה מעט: אם אימצת לעצמך לוק שבמקרה מזוהה מדי עם איזו פרסונה מפורסמת שטעמה כנראה דומה לשלך – אכלת אותה; מעכשיו את לא יותר מגרסה חיוורת שלה. מצד אחד, כשרואים אותך אי אפשר שלא להיזכר בה. מצד שני, היא הכוכבת האמיתית פה, את מקסימום ניצבת סוג ז' בטלנובלה שלה.
כאן אני חייבת לעצור שנייה ולהתוודות: אם כבר משבר זהות בחסות האח הגדול, בלי שום ספק אני בוחרת בשפרה. אני יכולה לחשוב על איזו דיירת לשעבר בווילה שאילו היו קוראים לי על שמה, באמת הייתי מרגישה כאילו סוף העולם דופק לי על המראה, אבל שפרה? בסך הכל מדובר בעלמה נאה ומטופחת, שאחרי פרק היומולדת ההוא אפילו התחלתי לחבב. גם יש בינינו לא מעט מן המשותף; כמוה, אף אני מתנשאת רוב הזמן, אוכלת הכל, מתעלפת מצבר ואוחזת ברזומה של נערת אולפנה שהתפקרה.
ובכל זאת, לא כיף להיות וונאבי. איך הפכתי אני, שונאת טרנדים עם קבלות, לקורבן אופנה מפרפר?
התשובה כתובה לי על המצח
תקצר היריעה מלפרט את ההגדרה המילונית לקומפלימנט המפוקפק הקרוי "קורבן אופנה". בגדול, זה אומר שאמנם יש לך איזשהו קשר קלוש לאופנה, אלא שאת כנראה לא יודעת מה מחמיא לך ולכן נאחזת בכל טרנד אפשרי.
באשר אליי – ממכנסי ג'ינס נמוכים ועד ליפסטיק-קופאיות ורדרד, מעולם לא מיהרתי לאמץ את מה שכתבות אופנה אוהבות לכנות "המראה הנכון". מצטערת, בינתיים היחידה כאן שמחליטה מה נכון לי היא אני, שכן עד שלא אתהדר בהיקף זרועות זערורי ובתאורן צמוד – מה שנכון לדוגמניות ההן מהעיתונים עלול להתברר כטעות קשה עבורי. בגלל זה אין לי בעיה לומר שכן, ייתכן שאני לא מבינה הרבה באופנה, אבל בינינו, מי כן? הסטייליסטים, שלועסים בהתלהבות כל מה ש"ווג" מאכיל אותם ובעצמם לא תמיד יודעים להבחין בין מכת תצוגות מיותרת למגמה ששווה להתעכב עליה? לי לפחות יש טעם אישי, גם אם ברוב המקרים, אני מודה, הוא לא ממש מתכתב עם דעת הקהל.
אני מרגישה את זה בעיקר בימים האחרונים, כשאני מסתכלת נדהמת על חברותיי שמתרוצצות בין החנויות כדי להניח יד על השמלות שלובשת נינט בפרסומת לפלאפון. האם אני היחידה שסבורה כי בסרטון הבלהות המדובר הגברת נראית כדודה פולניה המחביאה בכיסה קערת גפילטע ותרה אחר בעלה האהוב ז'אדק? נראה שכן.
כמו שפרה, גם נינט צ'יפרה בזמנו את הפוני בקאמבק מפואר. אני נזכרת עכשיו בימי הפונינט הזכורים לטוב; גם אז אי אפשר היה להסתובב עם שיער על העיניים בלי עורך דין צמוד. האם שפרה היא מכתיבת הטרנדים הבאה שלנו? תסתכלו עליי – התשובה כתובה לי על המצח.
בינתיים אני מנסה להבין למה הדמיון המסוים בינינו מפריע לי כל כך, ומגיעה למסקנה – מתנצלת מראש אם זה נשמע כמו סרטון תעמולה של שוקי זיקרי – ששיער הוא פשוט אקססורי חשוב ומשמעותי מכדי להקל בו ראש. זה לא בגד שאפשר לפשוט בשנייה; שיער זה אופי, כרטיס ביקור שמגדיר אותך כאישה ומציג אותך מול העולם כזוהרת או כבויה, מעודכנת או לא רלוונטית, נועזת או שמרנית, ובמקרים מסוימים – כסתם חיקוי עלוב וחסר אישיות. איך יוצאים מזה, לעזאזל? נראה, אולי בכל זאת בלונד.