הכל מתחיל בביקור שגרתי באחד הפארמים. את עוברת את הדלתות, מחייכת למאבטח, לוקחת סלסלה וניגשת למחוז חפצך: מדף השמפואים, עמדת הקונדומים או פינת השעווה. סביר להניח שבשלב מסוים נשכחת ממך מטרת בואך המקורית ואת מוצאת את עצמך מסתובבת כאחוזת כישוף באזורים היותר מושכים של החנות: הסטנדים המנצנצים של לוריאל, ג'ייד, אסתי לאודר ושיסיידו. נדמה לך שהגעת לגן עדן, אבל אז מגיחה מהפינה דיילת חנוטה במסכת מוות מפודרת וזורקת אותך ישר אל הגיהינום: "את צריכה קרם לעור מבוגר".
עוד בטרם הספקת לבלוע את העלבון ננעצת בך חרב נוספת: "יש לנו מוצר חדש לטשטוש קווי גיל". את בוהה בה בתדהמה, והיא משלימה את סיבוב הסכין בלי למצמץ אפילו: "הייתי ממליצה גם על סרום לשיקום נקבוביות מורחבות וקונסילר להפחתת שקיות מתחת לעיניים".
לרוב הנשים מספיקה התבוננות חטופה במראה של הסופרפארם בשביל לחוש מוזנחות, אבל גם אם צלחת את שלב המראות (הפלורסצנטים האיומים האלו!), תמיד תעמוד לשירותך דיילת טיפוח שתסייע לך להודות באמת המרה: את מכוערת.
חמודה, את צריכה תחליב לעור מטונף
בנעוריי הלא רחוקים סבלתי רבות מחצ'קונים. לא משנה כמה מרחתי, גזמתי או שייפתי – פניי דמו להתפרצות געשית וגרמו לי לחוש כמו האדם הדוחה ביותר על הפלנטה. בשנים האחרונות התמעטו ביקוריהם של האורחים הכפויים הללו על פניי ועדיין, כל ביקור שלי בפארם כזה או אחר מביא אותי לסף דמעות. הדיילות, קבוצת נשים שהמילה טקט נמחקה ממוחן במהלך הכשרתן לתפקיד, מחזירות אותי באחת לכינוי "הנוסע השמיני" שהוצמד לי למספר שבועות מדממים וזכורים לרע מהתיכון.
בכל פעם שמזלי הרע מפגיש אותי עם דיילת כזו, היא מאתרת מיד קצה של פצעון ופוצחת במונולוג: "פילינג לעור שמן או קרם לילה לאקנה קשה? אולי תחליב לאפידרמיס פגום? חבל, מתחת לכל זה את נראית דווקא בסדר. לבת של גיסתי היה דבר כזה בדיוק, היא ממש התביישה לצאת מהבית ורק הקרם של שושו-לה-דז'סטיף הציל אותה". בדרך כלל, כשהיא עוצרת כדי לקחת נשימה אני מנצלת את המומנטום ונמלטת חזרה למקום הרבה יותר סימפטי. מדף תכשירי הטחורים, למשל.
אם היה מדובר רק בזן הדראג קווינס המזדקנות המכונות "דיילות יופי", הייתי מוכנה לספוג את התופעה, אבל מסתבר שהיא מתפשטת אל מעבר לגבולות הפארמים. רק בשבוע שעבר נכנסתי לבית מרקחת פרטי וביקשתי מהרוקחת האימהית חבילת כדורים נגד צינון. היא נעצה מבט בחצ'קונון שבמקרה צץ באותו בוקר על מצחי וקבעה שאני זקוקה בדחיפות לקרם מונע פצעונים. הודיתי לה בנימוס וביקשתי את מה שבאתי בשבילו מלכתחילה: הכדורים. היא התעקשה. "אולי בכל זאת? אני רואה שאת מאוד סובלת מאקנה, חבל, את יכולה ממש להיראות יפה אם רק תצליחי להיפטר ממנו". רק לאחר כמה דקות נוספות של ניסיונות שכנוע מצידה וסירוב תקיף מצידי, היא ניאותה למכור לי את הדקסמול המחורבן. יצאתי משם מושפלת עד עפר.
משחקות את המשחק הפולני
איזו סיבה יכולה להיות לרוקחת, גורם מקצועי בחלוק לבן ותעודת הסמכה רפואית, להעליב אותי כל כך? האם גם מאחוריה עומדת עמלה שמנה מחברת קוסמטיקה כלשהיא? אבל אפילו אם המטרה הייתה לדחוף לי עוד מוצר יקר, היא לא מצדיקה שימוש בעלבונות ככלי שיווקי לגיטימי. בדרך הביתה התנחמתי בתקווה שאין סיכוי שנשים אחרות ייכנעו ללחץ המכוער הזה, אבל החיים, כמו תמיד, הוכיחו לי את ההיפך.
בביקור הבא שלי בסופרפארם, חזיתי בדיילת שהעמידה לקוחה מול מראה והצביעה בכל פעם על קמט אחר בפניה. חיכיתי למרד, התנערות פתאומית או כעס מצד הלקוחה, אבל לתדהמתי ראיתי אותה מעבירה לסלסלתה את כל המוצרים שדחפה לה הדיילת ומתרחקת אל עבר הקופה כשהיא מודה לה בהתרגשות. הדיילת נפנפה לה לשלום תוך שהיא קוראת לעברה "תאמיני לי, חבל שתסתובבי ככה, יש בך הרבה יותר".
ואז ירד לי האסימון: הדיילות, הרוקחות ונציגות הקוסמטיקה נוקטות בגישה שנקראת בפולנית "יום אחד את עוד תגידי לי תודה". הן חושפות את נקודות החולשה שלנו – הקמטים, הפצעונים, העפעפיים השמוטים, וגורמות לנו להאמין שהן, כמו הפיה הטובה מסיפור סינדרלה, נמצאות כאן רק כדי להושיע אותנו. חבל שבדרך הן שכחו שאף סינדרלה לא הייתה מוכנה לעבוד עם פיה שבמקום לתת לה שמלה ונעליים מזכוכית מעדיפה לדרבן אותה בצעקות "אף נסיך לא יסתכל עלייך עם השפם הזה". וחוץ מזה, פיות אמיתיות לא עובדות בשביל עמלה.