ארין לה-רוסה היא בלוגרית אמריקנית שאזרה אומץ, שינסה מותניים ויצאה לניסוי חייה: להעביר שבוע שלם בלי איפור. מבעד לריסיי הקצרים קראתי את יומן המסע שלה ופיהקתי: ממתי להיות חוראנית זה אתגר? להזניח את עצמך - זה קל, תשאלו כל אמא טרייה (לא אני), או כל מזניחנית מצויה (אני). כל מה שצריך לעשות זה כלום מוחלט. נכון, אני לא ילדה, כבר בת 32 - אבל כנראה שתמיד אעדיף לגנוב עוד דקת שינה לצד גופו החם של בן הזוג שלי מאשר לקום כדי לסרק את הגבות.
עוד בערוץ הנשים:
>> החקיינית המושלמת: הכירו את המאפרת הטובה בעולם
>> פני צלקת: מתמודדת למלכת היופי
>> לא תאמינו איך הבחורה הזאת נראית היום 40 קילו פחות
הקורבן הראשון: חשבון הבנק
או: תרצי קונדישנר לשפתיים?
המאפרות בחנות לובשות שחור, הפנים שלהן צבועות במה שקראנו לו בילדות "צבע גוף", ומעל קו הריסים משוח להן פס אייליינר איימי-ווינסהאוסי ארוך. הן נראות לי כאילו הן באו מהעתיד. סביב מותניהן כרוך פאוץ' עם חמישים סוגים של מברשות עשויות פרוות מינק או סנאי או חיה אומללה אחרת. אני אמנם לא טבעונית, אבל לעזאזל זה חתיכת אקט מרושע: להצמיד לבעל חיים ידית פלסטיק ולהפוך אותו למברשת סומק "טבעית" (בהמשך המאפרת הורסת לי את הפאנץ' ומסבירה שהמברשות עשויות משיער של "איזושהי חיה" שנשר באופן טבעי. וזה ציטוט שלה, כן?).
הקורבן השני: שעות שינה
או: שלום לך פרוצה סובייטית
אני מטשטשת קצת את ישבן-הבבון שצמח לי במרכז הפנים, ויוצאת מהבית עם תפילה אחת בלב: "רק שלא ישימו לב לשינוי בעבודה. רק שלא ישימו לשינוי בעבודה. רק שלא ישימו לב לשינוי בעבודה".
כולם שמו לב לשינוי בעבודה.
אך למזלי הרב, המהפך המינורי התקבל בהערכה. אני מקבלת מחמאות מגברים ומנשים, מהומואים ומסטרייטים, מצעירים יותר ומצעירים פחות. איתי העורך למשל אומר לי שפתאום אני נראית dressed for success (לבושה להצלחה), ואפילו הקולגה יאיר, שמעולם לא חשבתי שהוא בכלל שם לב לדברים כאלה, מעיר לי שאני נראית טוב הבוקר. כאילו לא נבעטתי מהמיטה (כמדי כל יום).
לצד הפרגון אני שמה לב למשהו קצת משונה. מוזר עד כדי כך שאני חושבת שאני מדמיינת, אבל האמת היא שאני פתאום חשה שגם שלוקחים אותי יותר ברצינות. מתגמלים אותי על תוסף הנשיות שאימצתי. אני לא נלחמת בזה, בדיוק להיפך, אני מטווסת במשרד. חוגגת את זה ומעלה פרופיל.
רק לקראת סוף השבוע עולה בי איזו נימה של בחילה עצמית, מהסוג שאת מקבלת אחרי לילה של אלכוהול וריקודים על הבר ("מה? עשיתי את זה?"). אני מבטיחה לעצמי שבשבוע הבא אחזור בשקט לקיוביקל שלי ואתרכז בעבודה.
פתח סוגריים: תגובתו של בן הזוג
או: "מה זה? טבעת בתוך דלי של פודרה?
אגב, אותו בן זוג לא העיר לי על האיפור, וזה מעט מוזר. יפתח הוא לא הטיפוס ששומר בבטן. "שוב שמת את המכנסיים הפיגוריים?"; "מה זה, טבעת בדלי של פודרה?"; "לא! למה הסתפרת? את נראית כמו מורה מבוגרת" - אלו רק חלק מהמשפטים ששמעתי לאורך השנים מבחיר לבי. במהלך השבוע הוא זרק כמה פעמים שאני נראית יפה, אבל את זה אני מקבלת ממנו גם כשאני בפיג'מה. איך זה שפתאום אין לו משהו מצחיק-מעליב להגיד?
אני שואלת אותו מה דעתו על ויטה המאופרת, והוא קופא כאילו שאלתי אותו אם השמנתי. "לא יודע, את יפה", "בסדר, אבל יפה פחות או יפה יותר", אני מקשה. "זה… זה רק מדגיש את מה שקיים", הוא שוקל את מילותיו. "אני רק לא אוהב כשזה נראה מוגזם".
קורבן שלישי: התמודדות עם שריטות עבר
או: נעשיתי בולימית-איפור
לפני מספר שנים נסעתי עם המשרד לסוף שבוע בקפריסין. זו הייתה תקופה שבה החלטתי שסומק הוא רעיון טוב. ניגשתי לעמדת האיפור בדיוטי, וביקשתי מהמוכרת שתתאים לי את הגוון. מפה לשם היא הושיבה אותי על כיסא בר, נתנה לי להחזיק מראת "שלגיה" ביקשה ממני לשאוב את הלחיים והתחילה לטפוח עם מברשת ענקית. בדיוק באותו הרגע אחד החברים מהעבודה עבר לידנו, הצביע עלי והתחיל לצחוק. ממש לצחוק. זה שרט אותי. הרגשתי חשופה כמו בחלומות האלה שאת מסתובבת עירומה או יושבת על אסלה בבית שימוש נטול מחיצות.
עברו מאז חמש שנים, ועדיין אני מתביישת להתאפר ליד אחרים, זרים. שלא ייראו שבשטויות האלה אני מתעסקת. כך שכשהגיע הרגע לרענן קצת את האיפור, נכנסתי כמו בולמית-איפור לתא השירותים עם קונסילר בכיס. אני יודעת שזה מטומטם לחלוטין, אבל משהו בפעולה הזאת של חידוש האיפור מתחבר אצלי לפרקטיקות של המעושרות: שיעבוד פתטי לתיקונים.
קורבן רביעי: המגבת
או: חייבת לרכוש לפחות עוד אחת
קורבן חמישי: אשלית הנעורים
או: האיפור הפך אותי לבורגנית
הסניקרס התחלפו בעקב קטן, הטי-שרט עם דבי הארי הודח לטובת קרדיגן ורוד. המחמאות המשיכו להציף אותי והנוירוטיות הכללית קצת שכחה. אבל מי זו לעזאזל האישה הזו? זו לא אותה אחת שלפני רגע שכבה על החול באינדינגב וניקתה את בתי השחי שלה עם מגבונים. אני כבר לא בת עשרים, אני יודעת. יש בנות מהשכבה שלי עם שלושה ילדים. אבל לרוץ אחרי אוטובוסים באולסטארס ורודים מפיח בי רוח נעורים ששום איילנר לא יוכל לעולם.
המסקנה
אני מסתכלת במראה והכל בסדר. לא למגזין, אבל בסדר. היה נחמד להיזכר שאיפור הוא אופציה, אבל טוב יותר לדעת שנעים לי להיות אני גם בלי.
*איפור: פרי שרון ל-mac